מהתחלה: פתיחי התכניות שלעולם לא נצליח לדלג עליהם

התחלה טובה. פתיח הסדרה "בוג'אק הורסמן". צילום מסך, נטפליקס
התחלה טובה. פתיח הסדרה "בוג'אק הורסמן". צילום מסך, נטפליקס

בעידן בו כפתור "דלג על האינטרו" הפך להיות סטנדרט, קל לשכוח עד כמה פתיח של סדרה יכול להשפיע. הוא מגדיר את הטון, שואב לתוך העולם ובמקרים לא מעטים, מהווה יצירת מופת קטנה משל עצמו. אלו הפתיחים שלא משנה מה, לעולם לא נריץ קדימה

19 במאי 2022

משפחת סימפסון

כמו שאומר הפתגם הישן: זה לא נגמר עד שכל המשפחה מתיישבת על הספה. הפתיח האייקוני שלוקח את הצופה לקווסט של ממש בספרינגפילד, מהעגלה של מגי ועד לסקייט של בארט, ומסיים עם אחת ההברקות הגדולות בתולדות הטלוויזיה – בדיחת הספה המפורסמת, פאנץ' חדש ומקורי שמגיע עוד לפני שהפרק מתחיל. אם זה לא סיבה לצפות בו עד הסוף, אין לנו מושג מה כן.

יורשים

מעל הכל? המוזיקה. כזו שמשרה את התחושה שמשהו גדול קורה ומבהירה – עכשיו אין סלולרי, אין טוויטר, אין כלום. זה אתה ולוגן רוי. אחריה הנופים המזהירים של ניו יורק שעומדים כנגד הצילום המשפחתיים של עושר בלתי נסבל ועצב קשה מנשוא, שמוחזקים בקלילות מפתיעה בעזרת –  צדקתם – אותה המוזיקה. לא סתם היא אחת מהסדרות הכי טובות בעולם כרגע.

בוג'ק הורסמן

פתיח נפלא שמשקף את רוח הסדרה: מעין מסע בעולמו של בוג'ק, אותו סוס-שחקן-עבר שנאלץ להתמודד עם מציאות חדשה ועם עצמו. יחד עם מוזיקה מרתקת שטיבה לא ברור מתקבל פתיח ששואב פנימה לאווירה המלנכולית-קומית של הסדרה.

זהו זה!

ממלחמת המפרץ ועד המלחמה בקורונה, זה מרגיש כאילו "זהו זה!" תמיד איתנו, גם אם שינתה צורות לאורך השנים. עם זאת, דבר אחד נשאר כפי שהיה – שיר הפתיחה, שכתב אהוד מנור ז"ל והלחין בני נגרי. זה פתיח שהשאיר את הציבור הישראלי עם שורה של שאלות קיומיות: האם אנחנו באמת רוצים לשנות את סוף המחזה? איך מכבים נר עם האצבעות מבלי לקבל כווייה דרגה חמש? מה לעזאזל זה "קרת" (ולמה כולנו חשבנו כל השנים שזה "כרם"? למה זהו זה צריכה להיות בכרם?!). .

קרובים קרובים

"פתוח!". זה באמת כל מה שצריך כדי שנעימת הפתיחה שכתבה נורית הירש תיתקע לכם בראש לשארית היום, לרוב עם הבזקים של יורם גאון מתווכח עם אילן דר. אולי פתיח הסיטקום הכי קלאסי שהיה, ויהיה, בישראל.

הנסיך המדליק מבל אייר

בפרפראזה על דבריו של ז'ורז' קלמנסו: אם לא שיננת את שיר הפתיחה הזה מילה במילה עד גיל 20 אין לך לב. ואם אתה כבר לא זוכר את כולן עד עצם היום הזה אין לך… גם לב? טוב, סליחה. דוגמא לא טובה. כמו קפסולה של זמן, שיר הפתיחה הקליט להפליא ומעורר בצופה מניירות של ראפר שהיו לכל ילד בגיל המתאים. יו הביתה לבל אייר!

פריקזויד

בתוך ערוץ הילדים התמים לכאורה, הסדרה הזו צצה שם כמו סכין גילוח בדלעת. עוד דוגמה לכך שהערוץ שידר כל מה שהיה מצויר, גם אם היו בו תכנים חתרניים של ממש. "פריקזויד" היתה ברכה לילדים חנונים כי היא היתה אדג'ית, שונה, מעניינת וממש מצחיקה. הפתיח שלה, שאני יכול לשיר עד היום, מציג את כל המוזרות הזו שבזמנו אפיינה בעיקר את האינטרנט, ומאז הפכה לנחלת הציבור הרחב. .

הסופרנוס

פתיח עוצר את הלב. הרחובות, הנסיעה הארוכה ארוכה, המבט של טוני לעבר המראה וכמובן, השיר ברקע. עד היום אני נעזר בו בכל פעם שאני רוצה לדמיין שאני קשוח במונית.

לייקרס: קבוצה מנצחת

כנראה הפתיח הכי חדש ברשימה, אבל כזה שהרוויח את מקומו ביושר. כמו הסדרה, שלוקחת אותך למקום ובעיקר לתקופה אחרת, כך הפתיח מעיף את הצופה ללוס אנג'לס של סוף שנות השבעים. השילוב הוויזואלי בין שחקני כדורסל בשיאם האתלטי, רקדניות בבגדים קצרים וסוחרי סמים, לצד שיר הראפ המדבק של ההרכב "דה קופ", שזכה להיכרות מחודשת עם הקהל. אזהרה: הוא יישאר איתך במוח הרבה אחרי שהסדרה תיגמר.

>>ומה חשבנו על " הסדרה עצמה? שהיא ניצחון

היה היה

צריך חתיכת חוצפה, ואף יומרה, כדי לבחור את היצירה "הטוקטה ופוגה ברה מינור" של יוהאן סבסטיאן באך בתור הפתיח לסדרה שלך, על אחת כמה וכמה אם אתה צרפתי משנות ה-70 שיוצר אנימציה על ההיסטוריה של העולם המערבי עם דמות של זקן עם זקן קסום. למזלנו, הצרפתי הזה יצר חתיכת קלאסיקה טלוויזינית ופתיח אייקוני שחולף על עידני עידנים, בהיקף של שיר אחד. אה, ואז גם העולם מתפוצץ בסוף. כן, שכחתם שזה היה שם, אה?

בית הקלפים

אולי הסדרה שגילתה לעולם את האפשרות לדלג על פתיח, אבל גם הבהירה למה כדאי שלא. המוזיקה העוצמתית שממחישה את הכוח של וושינגטון, ומובילה לסדרה שכולה עוסקת בכוח. גם הפתיח, כמו חלק מהדמויות, מסמן שהוא כאן כדי להישאר. או לפחות עד שפרשות מביכות גורמות אפילו לו לרדת מהפסים. או לזרוק אותנו פנימה.

ליגת האלופות

זו אמנם התחכמות ברורה, אבל בכל זאת – תמצאו לנו פתיח יותר קליט ובלתי נשכח. אנחנו נחכה. שיר האופרה שפותח את ליגת הכדורגל הטובה בעולם הוא כנראה הפתיח הכי חזק ברשימה הזו. עכשיו רק שריאל מדריד תנצח ובכלל יהיה טוב. שקט בבית!

משחקי הכס

למה אנחנו רואים טלוויזיה, או צופים בסרטים, או הולכים לספורט? כי אנחנו מחפשים משהו שגדול יותר מאיתנו. משהו מלהיב שאפשר להתחבר אליו כדי לשכוח מצרות היום יום. וכשמדברים על משהו גדול כזה, כנראה שהדוגמא הקלאסית היא "משחקי הכס" – הסדרה הפיקטיבית לגמרי, שמוציאה אותך מהעולם הרגיל ושואבת אותך לעולם של הרים ודרקונים, מלכים וחרבות מאש. וכך גם הפתיח, עם מוזיקת הפתיחה המצמיתה. מהמלחמה שבערוצי החדשות, למלחמה היחידה שכיף להשתתף בה. זו שבה אתה יכול להיות חלק, גם אם אתה יושב בבית עם שלוש טורטיות שקנית ב-AMPM.