זה לא מסמך עיתונאי. זה טריפ בתוך הראש של שאקיל אוניל

זו לא טענה מוסמכת, אבל כנראה שהתעשייה הכי פורחת בשנים האחרונות בתחום הטלוויזיה היא תעשיית ה"דוקו ספורט" – סרטים או סדרות המתעדים סיפורים ספורטיביים גדולים מהחיים. בימים אלה ממש אפשר למצוא על המסך במקביל את "הכל או כלום" של אמאזון – סדרה שמתעדת קבוצות כדורגל בחדר ההלבשה (מנצ'סטר סיטי, ארסנל, טוטנהאם); סדרה על ההיסטוריה של לוס אנג'לס לייקרס שהופקה על ידי הולו; מירוצי פורמולה 1 הפכו לפופולריים פי כמה בזכות "לנהוג כדי לשרוד" של נטפליקס, סדרה על טייגר וודס ועוד ועוד. אנחנו בישראל התברכנו בסדרה "האגרוף" של yes, על הדרבי הסוער בין מכבי והפועל תל אביב בכדורסל.

אם פעם סרט דוקומנטרי התיימר לפחות לאובייקטיביות ולרוב כלל דמות של מספר שהוביל אותנו בדרך (אם תרצו, סטייל הקלאסיקה "בית שאן סרט מלחמה" של דורון צברי ורינו צרור) – היום הגישה היא אישית לחלוטין. יש גורם אחד, הגיבור, שיושב בכיסא הנהג (בין אם זה קארים עבדול ג'באר, סרינה וויליאמס או מייקל ג'ורדן) ומנווט את העלילה על פי ראות עיניו. זה המסע שלו, ואנחנו אורחים לרגע.

הדוגמה שפרצה את הסכר החלה באפריל 2020. "הריקוד האחרון", הסדרה הדוקומנטרית על השיקגו בולס של מייקל ג'ורדן בשנות התשעים  היתה אירוע בלתי נשכח. בתזמון מופלא, אלו היו ימי הקורונה, בהם לא היה ספורט, וכל האנשים שהתגעגעו ליצרים שהתחום הזה (לא משנה באיזה ענף) מספק נדבקו אל המסכים וחיפשו לטעום עוד קצת מהסיפור האדיר על הקבוצה שלא היתה מוכנה להפסיד. הסדרה כללה גיבורים כריזמטיים ומעניינים כמו דניס רודמן, סקוטי פיפן, פיל ג'קסון וכמובן ג'ורדן עצמו – שהיה סרבן ראיונות לא קטן, אבל הפעם היה מוכן באמת להיפתח. התוצאה הייתה אחת הסדרות המצליחות בתולדות נטפליקס, כזו שהכירה את ג'ורדן והבולס לדור חדש של מעריצים.

ההצלחה של "הריקוד" פרצה את הנישה הזאת לרווחה, ואליה נכנסו יוצרים וגופי שידור אחרים. הדוגמה האחרונה בגל שנוצר מכך היא "שאק" – סדרה חדשה מבית היוצר של HBO (בארץ אפשר לראות אותה ב-yes), המתעדת את החיים והקריירה של שאקיל אוניל – אחד מגדולי הכדורסלנים ב-NBA בשנות התשעים והאלפיים. אוניל שיחק בין 1992 ל-2011 (כמעט עשרים שנה) בליגה הטובה בעולם, זכה בארבע אליפויות (שלוש עם הלייקרס ועוד אחת עם מיאמי היט), זכה שלוש פעמים ב-MVP של סדרת הגמר וזכור עד היום כאגדה של ממש.

מה שבלט אצל שאק בסדרה הוא גם מה שבלט אצלו כל חייו (גם היום, כשהוא כבר בן 50 ומשמש כפרשן בטלוויזיה) – מדובר באישיות יוצאת דופן. אוניל היה אדם שלא פחד ממיקרופונים, שתמיד ידע לייצר שערוריות ועניין סביב המשחק שלו, לבנות דמות גדולה מהחיים שתמשוך את הקהל הרחב אליו ואל הקבוצה שבה הוא משחק. מדובר בכדורסלן שהפך גם לשחקן קולנוע, ראפר, קומיקאי, שריף מתנדב ודוקטור לחינוך (באמת) – מולטי טאלנט במלוא מובן המילה. ולכן, למרות שרשמית הסדרה בוימה על ידי רוברט אלכסנדר, ברור מי מנהל את העניינים ומי מספר את הסיפור.

זאת לפעמים גם החולשה של סדרות מהסוג הזה – היא לא מתיימרת לספר מציאות אובייקטיבית. "שאק" מודה בזה כבר על ההתחלה, עם כתובית הפתיחה המשעשעת "זהו סיפור אמיתי, שמסופר על ידי שאק. אז… אתם יודעים…". לצד היכולת שלו להיות כן עד הסוף, אוניל תמיד ידע גם להגזים ולנפח את הסיפורים שלו. וזה בסדר, כל עוד מבינים את חוקי המשחק: זה לא מוצר עיתונאי שמתיימר לספר סיפור יבש, אלא אנחנו במסע בתוך הראש של הגיבור, שמראה לנו את מה שהוא מוכן לראות. הוא נהנה, אתם נהנים, כולנו מרוצים – והחלק התיעודי מתעד באותה מידה, אם לא יותר, "איך שאק חושב ואיך שאק מספר את הסיפור שלו" ולא רק "מה קרה לשאק".

ובכל זאת, הוא פותח את סיפור חייו: הורים גרושים, אבא איש קבע קשוח שהפך אותו לחיית טרף, קושי בהבעת רגשות וגם התמודדות עם המימדים הענקיים שלו – מה זה, בעצם, אומר להסתובב בעולם בתור בנאדם שבשיאו שקל מעל 130 ק"ג? "שאק" מראה איך מאחורי הדאנקים המרהיבים שכל העולם ראה, היו גם פציעות קשות וכרוניות והתמכרות למשככי כאבים. בהמשך מגיעות גם המחלוקות עם אורלנדו מג'יק, מערכת היחסים המורכבת עם קובי בראיינט המנוח ופירוק השושלת המצליחה בלוס אנג'לס.

המגמה של עליית הדוקו ספורט תימשך. בימים אלה, סביב המונדיאל, כבר מדובר על זה שליונל מסי (במסעו, אולי, לגביע העולם הראשון בקריירה שלו) מלווה בצוות צילום. ברקע יש דיבורים על זה שגם ערן זהבי (להבדיל, כן?) מתכנן את הדוקו של חייו. בעולם שהולך וזז לכיוון של נישות, ספורט היה ונשאר אחד הסיפורים הכי גדולים שמסוגלים לאחד אנשים. לתת משהו שיצליח למשוך אנשים למסך. "שאק" היא עוד חלק במגמה הברורה הזו, ועם כוכב כריזמטי וסוחף כמו שאקיל אוניל שמקבל כאן יד חופשית, מעניין לראות אותה גם אם אין לכם עניין מיוחד ב-NBA.