איזהו גיבור: נטפליקס יצרו סדרת פשע נהדרת עם בעיה אחת מרכזית

בסרטי פשע, "המשפחה" הוא אחד מהמוטיבים האלו שתמיד חוזרים על עצמם. הקונפליקט "משפחת הפשע מול המשפחה האמיתית" עמד במרכזם של יצירות פשע רבות, כשאולי הראשון בהם הוא "הסנדק" (1972) של קופולה, אך אפשר לראות זאת גם ב"הסופרנוס", "שובר שורות" ובאמת שלא חסר. הקונפליקט מתפוצץ תמיד כששתי המשפחות נפגשות, והאיום הקיומי על משפחה אחת גובר על השנייה – אבל כשמדברים על המאפיה אנחנו לרוב נראה דמויות ללא תחביבים, שעיסוקם היחיד הוא באיך להוביל את שתי המשפחות. אנחנו מכירים דמויות שוויתרו על האינדיבידואליזם שלהם, והפכו כל כולם לכלי באחד המשחקים המסוכנים בעולם. הסדרה החדשה של נטפליקס, "האחים סאן", בוחנת את הדילמה בין העצמי להמשפחה באופן הומוריסטי וחדשני יחסית, עם קרבות קונג פו ואמנויות לחימה לצד הומור שברגעיו המופרעים מצליח בענק. רק חבל שבחדר התסריטאים עדיין לא החליטו מי הגיבור. 

>> כמה טוב כאן: "סליחה" היא הנגטיב המוחלט של הטלוויזיה המסחרית

"האחים סאן", של היוצרים בראד פאלצ'וק, איימי וואנג וביירון וו, מתחילה צ'ארלס (ג'סטין צ'יאן) – בנו של ראש משפחת פשע בטאיוואן ובייסיקלי מכונת הרג בלתי ניתנת לעצירה. בסצנת הפתיחה לבדה שלושה מתנקשים מנסים לרצוח אותו, בזמן שהוא אופה עוגה. צ'ארלס, מן הסתם, מפרק אותם באכזריות. זה למעשה הסיקוונס עם הוויזואליה הכי מעניינת בסדרה, שמציג בדיוק את הקונפליקט שלה: ההפרדה בין העצמי ומי שאני, למי שהמשפחה שלי רוצה שאהיה. אחרי ניסיון התנקשות נוסף באביו, צ'ארלס נוסע להגן על אמו (מישל יאו) ועל אחיו ברוס (סם סונג לי) שחיים בלוס אנג'לס, רק כדי לגלות שאחיו הצעיר לא יודע כלום על חיי הפשע שהאם הסתירה ממנו. למעשה, ברוס הוא בכלל סטודנט לרפואה עם תחביב שנחשב לבזוי בעולם המושגים הטלוויזיוני – אימפרוב. ביחד האחים לומדים אחד מהשני תוך כדי הנסיון לפענח את התעלומה: מי מנסה להרוג אותם?

אם מסתכלים על נקודות השיא של הסדרה, היא לגמרי עובדת – הדמויות עוברות מהלך, ולמרות שיש כמה טוויסטים צפויים, הסדרה מצליחה לשמור על קלילות ומתח בו זמנית. יש שם המון בחירות חכמות ורגעים באמת מופרעים שרק הם לבדם שווים את הצפייה. דוגמה מוצלחת לרגע שכזה הוא כשברוס חסר הניסיון מנסה לסחוט מידע מאדם מסוים, ולרגע אחד פורצים ממנו כל האינסטינקטים המשפחתיים כשהוא משפד לו בטעות את היד. אלה רגעים קטנים שמצליחים להפתיע, והם ממש משפרים את כל חוויית הצפייה. מעבר לכך, מדובר בתפקיד הכי טוב של מישל יאו מאז "הכל בכל מקום ובבת אחת", והיא ממש מצליחה לרתום את הקהל לטובתה – גם אם לא תמיד יש הגיון במה שהיא עושה, בעיה די מרכזית בדמותה כאם המשפחה. ובכלל, ההיגיון של הדמויות לא תמיד ברור, וזה מייצר חוסר אמינות, אבל יש סיבה מרכזית לכל הבעיות האלה. 

הסדרה למעשה לא החליטה מי הגיבור שלה – צ'ארלס או ברוס. אנחנו מתחילים עם צ'ארלס, והסיפור שלו גם מקבל הרבה יותר זמן מסך משל ברוס (למרות שהוא מבוזבז על כל סיפור האהבה הסופר משעמם עם סגנית התובע המחוזי אלקסיס), אך זה ברור שברוס הוא הצד המעניין יותר בסיפור – הוא יוצא הדופן, חסר הניסיון שכל חייו מתהפכים, הדג מחוץ למים, והעלילה הייתה צריכה להתמקד בו יותר. גם היחס של אחרים לברוס לא כל כך הוגן – רוב האנשים מתייחסים אליו כאל טיפש או אידיוט, ולרוב הוא די מצדיק את זה. אך הבעיה היא שכשסוף סוף הוא עושה משהו חכם, זה כבר לא אמין, כי כולם אומרים שהוא טיפש והוא מתנהג כמו טיפש. הייתה יכולה להיות פה דמות הרבה יותר מעניינת, אם הוא היה חכם וחסר ביטחון, ולא טיפש וחסר ביטחון.

האם אני רוצה עוד עונה של "האחים סאן"? האמת שכן. גם אם לא הכול מושלם, הסדרה הצליחה לעורר את הסקרנות שלי, לא רק בגלל הסגנון, אלא גם בגלל האופי שלה. הדמויות מורכבות שכולן נעות בתוך התמה המרכזית של "העצמי מול המשפחה", כולן עוסקות בזה ופועלות מתוך זה. הסדרה עוד מחפשת את עצמה, אבל אם היוצרים רוצים להפוך אותה לבלתי נשכחת הם צריכים לתת לברוס קצת קרדיט, ולהפוך אותו למעט יותר אינטליגנט. להציג לנו גרסה משופרת בעונה השנייה שבה הוא יהיה הגיבור. יש לסדרה הזאת פוטנציאל עצום להיות חוויה בלתי נשכחת, והעונה הבאה תקבע אם היא אכן תהיה כזאת. עד אז, אפשר ליהנות מהעונה הראשונה, גם אם היא לא אפויה עד הסוף.
"האחים סאן", עונה ראשונה, עכשיו בנטפליקס