כמה טוב כאן: "סליחה" היא הנגטיב המוחלט של הטלוויזיה המסחרית

בתוך תקופה חסרת חמלה, "סליחה על השאלה" – התכנית עם הכי הרבה חמלה על המסך – חזרה אמש (שלישי) לעונה רביעית. כלומר, עונה רביעית סטנדרטית – היו ל"סליחה על השאלה" עוד שלוש עונות לילדים, ושתי עונות בערבית. בקיצור, התכנית שהתחילה כמעט בתור קוריוז הפכה למוצר מנצח של ממש, תכנית דגל שכאן 11 מתגאה בה בצדק.

>> המצעד השנתי: 20 הסדרות הכי טובות ב-2023
>> המצעד החודשי: 20 הסדרות הכי טובות בטלוויזיה כרגע

אחרי הפרק עם משפחות החטופים (שגם עליו כתבתי ממש כאן לא מזמן), העונה האמיתית יצאה לדרך אתמול – וכרגיל, היא שואבת אותך למסך. בעידן של הפרעות קשב בלתי פוסקות, קשה להוריד ממנה את העיניים, לא בגלל שהיא ראוותנית או מושקעת מאוד, אלא בגלל האמת שהיא מביאה ובגלל היכולת שלה – לרגע אחד – להוציא אותנו מעצמנו.

המלחמה של "סליחה על השאלה" היא בדבר אחד שנמצא לנו בראש – השיפוטיות. על כל אחת מהקבוצות האנושיות שהרכיבו את תשע העונות (במצטבר) של הסדרה יש לנו המון הנחות יסוד. חלקן מבוססות, רובן הגדול ממש לא. על כל קבוצה כזו יש לנו את מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים, את מה שאנחנו בטוחים שנכון – ואז יש את האמת. וזה מה ש"סליחה על השאלה" עושה: היא מסירה מאיתנו את הביטחון העצמי המזויף ועוזרת לנו להפסיק לשפוט אחרים.

כי זו רוח התקופה. לכל אחד מאיתנו יש פלטפורמה חופשית להביע את דעתו, רובנו גם מביעים אותה, ולרוב ללא בסיס אמיתי. אנחנו אומרים את מה ש"נראה לנו", או "מרגיש לנו נכון", מביאים את "האמת שלנו". ובתוך הדעות האלה, יש המון הנחות יסוד שלנו על אנשים שלא פגשנו מעולם, שלא היינו בנעליהם דקה אחת. בניגוד למה שנהוג לחשוב (במקומות מסוימים), אלה לא רק מתנחלים או דתיים, אלא גם ערבים, אתיופים או אנשים כמוני-כמוכם שעברו חוויה שונה בחיים: מנשים שעברו לידות שקטות, דרך ילדים מאומצים ועד אנשים שהרגו אדם אחר בשוגג. כל האנשים שאנחנו בדרך כלל לא רואים על המסך בישראל, כי תפקידו של המסך, רוב הזמן, הוא לעשות לנו נעים ולא לאתגר אותנו לחשיבה ביקורתית.

כל האנשים שבדרך כלל לא רואים על המסך. "סליחה על השאלה" (צילום: כאן 11)

"סליחה על השאלה", בדרכה העדינה ומלאת הקלאס, עושה בדיוק את זה: היא הנגטיב המוחלט של הטלוויזיה המסחרית, ההפך ממה שמשודר בכל הערוצים האחרים. אין בה מניפולציה רגשית, אין בה קלוז אפים או מוזיקה דרמטית, היא בנויה מתפאורה פשוטה לחלוטין – כיסא אחד (לפעמים שניים), מסך לבן מאחור וערימת כרטיסיות. זה הכל. את כל יתר הפורמט ממלאים האנשים. וזה מה שהופך את התכנית לכל כך חזקה, לכל כך מרגשת – בני האדם, והסיפורים שהם מביאים איתם.

ולצד האופן שבו היא מסירה מאיתנו את השיפוטיות ומאפשר גם לאנשים שעשו את הדברים הכי נוראיים לדבר בצורה חופשית וללא פחד, היא גם מסירה את המבוכה. כי בבואנו אל אנשים שעברו טרגדיות, מכל סוג, יש תמיד את השאלה "מה לעזאזל אומרים", או "איך לעזאזל מתנהגים". שאלה שכמובן שאין לה תשובה, והיא גם משתנה מאדם לאדם, אבל "סליחה על השאלה" פותרת קצת מהמעמסה הזאת. היא משתמשת באנונימיות של השאלות, כדי לאפשר לנו הצצה קצרה לתוך העולם של האנשים המדהימים שמופיעים על המסך.

בהזדהות ובפתיחות. "סליחה על השאלה" (צילום: כאן 11)

הדבר השלישי הגדול ש"סליחה על השאלה" עושה – זו ההזדהות. פעמים רבות, כשאנחנו חושבים על אנשים שונים מאיתנו, יש לנו תחושה שהם פשוט אחרים כי הם נולדו ככה. אבל בהרבה מקרים זו בסך הכל סטייה קטנה של המציאות. לפעמים טעות אחת הופכת אותך מבנאדם שחי חיים נורמלים לגמרי, לאדם שהוא "בתוך הקבוצה". וברגע שהסיפור הזה פוגש אותנו, הצופים הבדרך כלל בורים, יש בו משהו שמאפשר פתיחת לבבות הדדית והרבה יותר הבנה.

"סליחה על השאלה" היא תהליך חשוב בריפוי, גם עבור המשתתפים שמצליחים אולי לפרוק קצת ממה שעובר עליהם, אבל בעיקר עבור הקהל. הוא מאפשר לקהל להיפגש עם ציבורים ועם סיפורים שלא ישמעו במקומות אחרים – כי הם לא סקסיים מדי, לא רייטינגיים בכלל, לא משהו שאפשר לעשות לו פרומו מפוצץ. ודווקא בגלל זה, טוב שהיא קיימת. וטוב שיש שידור ציבורי שמאפשר את קיומה – כי עמוק בלב, כולנו יודעים שהיא לא היתה שורדת בערוץ מסחרי.

בעדינות ובקלאס. "סליחה על השאלה" (צילום: כאן 11)

מי לעזאזל ירצה לפרסם בתכנית שמביאה את הסיפור האמיץ של פונדקאית? או של מישהי שעברה אלימות במשפחה? או מישהו שהותקף מינית? זו כמעט סתירה פנימית. ולכן, בדיוק, קיים תאגיד השידור, וזו גם התשובה הטובה לכל מבקריו ולאנשים שממש היו רוצים לראות אותו נסגר (ומשתמשים באלף תירוצים למה). "סליחה על השאלה" היא סיבה טובה מאוד לקיום התאגיד מאחר והיא באמת מסוגלת לשבור מחיצות, להסיר דעות קדומות ולפתוח את הלב לעוד סוגים של אנשים. אין עוד הרבה דברים בציבוריות הישראלית שעושים את זה כרגע.