הסדרה שרצתה יותר מדי: לפעמים אפילו בכאן 11 מפספסים

השבוע האחרון היה מוצלח במיוחד לתאגיד השידור הישראלי. בטקס פרסי האקדמיה שנערך ביום שישי האחרון, זכתה כאן 11 בלא פחות מ-27 מתוך 41 הפרסים האפשריים. במצב הנוכחי זה ברור: התאגיד הוא זה שנמצא בחוד החנית של היצירה הישראלית, המקום היחיד שמייצר דרמות וסדרות תיעודיות בקצב גבוה – ומשדר לכולם. ואחרי כל זה, ממשיכים לעבוד שם – כלומר, כאן – ואתמול הציגה חטיבת הדרמה של התאגיד את היצירה החדשה שלה: "האיש שרצה לדעת הכל", סדרת דרמה בלשית המבוססת על ספר שכתב דרור משעני, בעוד מיכל ויניק, שאחראית בין היתר על הסרט הנפלא (והקצת נשכח) "ברש", היא הבמאית והיוצרת.

>> כאן רואים עצמאות: הסדרות הישראליות הכי טובות של כאן 11
>> מה ראינו בלילה: 6 סדרות חדשות שהחזיקו אותנו ערות השבוע

נתחיל, קודם כל, במה ש"האיש שרצה לדעת הכל" היא לא: זו לא סדרת פריים טיים קלאסית. בעולם שבו הערוצים המסחריים ייצרו דרמות כאלה, בדרך כלל הן ראו אור כ"פריים שני" – כלומר, כזו שמשודרת באיזורי 22:30 או 23:00 בלילה. המיקום שלה כתכנית מרכזית, מיד אחרי החדשות, היא פריבילגיה ששמורה לגוף שלא צריך לחשוב רק על רייטינג – ובמובן הזה, זה בהחלט מבורך.

באופן כללי, כשצופים בסדרה מתגנבת תחושת דה ז'ה וו מסוימת. היא נראית כמו לא מעט סדרות שראינו בעבר ושפרצו לאחרונה לתודעה – קצת "מנאייכ", קצת "אלף", מינוס הציניות המובנית (לפחות בסדרה הראשונה מבין השתיים). הקצב, ההארדקוריות והדיאלוגים המהירים מאוד מזכירים את הלהיט הגדול של התאגיד, אבל כמובן שיש פערים בתחומים אחרים.

בצד השלילי אפשר לציין סוג של סרבול עלילתי – יש קו מרכזי חזק ודי טוב, שאפשר היה לגמרי להסתפק בו; אבל לעלילה נוספו עלילות משנה, שלא בהכרח הוסיפו לסיפור העיקרי ותרמו בעיקר בלבול לצופים. לפעמים עדיף לספר סיפור אחד מצוין ולא שלושה שהם ככה-ככה.

מזכיר לנו מישהו. מוריס כהן, "האיש שרצה לדעת הכל" (צילום: כאן 11)

כל זה בלי לדבר על כמה שטיקים שקצת מוכרים מסדרות תוצרת התאגיד – למשל, המנהג הזה שבו בעולם של התאגיד, הטלוויזיה היחידה שקיימת היא כאן 11. זה כל מה שאנשים רואים בטלוויזיה – הולכים לישון מול "מנאייכ" וקמים מול "האחוזון העליון". כשמסתכלים על נתוני הרייטינג, זה קצת פוגם בריאליזם (עם כל הרצון הטוב לקדם את הבית). וכן, גם כאן למיה דגן יש תפקיד – כמו בכל סדרת דרמה אחרת שכאן ייצרה בשנים האחרונות. איכשהו, היא תמיד שם.

יש גם צד חיובי: מדובר, בסופו של דבר, בסדרה טובה, מותחת ומעניינת. כשהיא מתרכזת בסיפור עצמו, מגלים שהוא טוב ומספק גם ביקורת חברתית על תקיפות מיניות – ובעיקר על התופעה שאני קורא לה "ההכחשה הזוחלת", דרך הדמות המצוינת של עמי ליבק (אוהד קנולר). מה שתמיד מתחיל ב"לא היה כלום", נמשך ב"אתם יודעים מה? אולי היה", ובסוף נגמר באיזה עסקת טיעון פחדנית כשמתברר שהיה גם היה.

משחקת אותה. נטע ריסקין, "האיש שרצה לדעת הכל" (צילום: כאן 11)

יש גם לא מעט הברקות בתחום המשחק בסדרה – נדמה לי שמלוא הכבוד צריך ללכת לשתי נשים: הראשונה היא נטע ריסקין (שמוכרת בתור גיטי מ"שטיסל" המיתולוגית), שבאמת משחקת אותה בתור החוקרת אורנה; וגם עינת הולנד ("המפקדת", "ילדות סכסכניות") בתפקיד היותר מפתיע בתור מלי. מוריס כהן מככב בתפקיד הראשי בתור אבי, אורי לייזרוביץ' שבעיקר זכור בזכות התפקידים ב"ארץ נהדרת" מפליא כשחקן דרמטי – וגם שובו של משה פרסטר לחיינו הוא הברקת ליהוק לא קטנה.

אז מה מנצח? קשה להגיד ש"האיש שרצה לדעת הכל" היא ספינת דגל. היא סדרה טובה, מעניינת, כזו שיכולה לספק גם בריחה מסוימת מהמצב הקשה מסביב (הגענו למקום לא משהו אם האסקפיזם שלנו הוא סדרה על חקירת מקרי אונס ותקיפה), אבל אם לחזור לטקס פרסי האקדמיה – נראה לי שבשנה הבאה, בכאן 11 יתגאו בסדרות אחרות.
>> "האיש שרצה לדעת הכל", עכשיו בכאן 11