פעם הוא היה ילד סנטר. היום הוא לובש את הטראומות שלו

דור פלוס, רווק, 27, נולד בעיר ובגיל 6 עבר לעמק חפר עם ההורים. מגיל 14 חזר לעיר לביקורים ומפגשים, בין היתר בסנטר, וחזר רשמית לעיר בגיל 21. דור מנהל את "טוני ואסתר" בלוינסקי והוא יוצר אמנות לבישה. באחד מהימים הוא בטח חלף על פניכם עם הטוטאל-לוק השחור שהוא תפר ויצר בו כל פיס וכל אביזר. הוא גם הציג בשבוע האופנה בניו יורק ומייצר חלק מהאביזרים מעמילן תירס. יצאנו לנבור בארון וביצירות הלבישות שלו.

מה למדת ואיך הגעת לתחום של יצרת אופנה?
"למדתי תפירה. תמיד אהבתי להתלבש, פעם הייתי יותר בסצנה של גותים ומטאל. בגיל 12 התחלתי להתעניין בדברים האלו, זה היה בהתחלה בגדר פנטזיה, אמא שלי נתנה לי את הגישה לניטים וכל מיני אביזרים של פעם. הייתי מאוד מוגזם כילד, כל הידיים היו ניטים. משם התחיל הסיפור עם הצורך להתבטא ולהתלבש. לקראת סיום השירות הצבאי הלכתי לקורס תפירה של שלושה חודשים. לקראת השחרור עברתי לתל אביב בסאבלטים ולקחתי איתי את מכונת התפירה וכמה בדים, זה היה מעין אתגר לעצמי – שכדי שיהיו לי בגדים אצטרך לתפור אותם".

אז אתה ילד סנטר לשעבר?
"לא מדברים על זה, אבל כן".

ובאמת.
"אני צוחק, זה חמוד, זה נהיה כמו ילדי הפרחים עכשיו, מין משהו של פעם. זה היה בעיקר המקום להתבטא והכרתי המון חברים מכל המדינה, מבאר שבע ומהצפון ומהדרום".

"כדי שיהיו לי בגדים אצטרך לתפור אותם". דור פלוס (צילום: שלומי יוסף)

מה עומד מאחורי הבגדים שאתה יוצר?
"הצורך ביצירה, קודם כל. פעם הייתי מצייר מהבוקר עד הערב ואז עברתי לפיסול ומשם עברתי לעיצוב גרפי, וגם את התחום הזה למדתי לבד. כשהגעתי לתחום של בגדים לבשתי את מה שיצרתי, זה קצת שונה מציור שנמצא בבית. זה התחבר לי עם הצורך להתלבש ולבטא את עצמי. מאחורי כל זה יש התמודדות עם דברים שעברתי בחיים".

אתה רוצה לשתף בחלק מהחוויות האלו שאתה מעבד ביצירה?
"אני עובד עם חומרים והם שחורים, אבל כשאני עובד על טקסטורה זה נהיה מורכב. כשהתחלתי ליצור טקסטורות בעצמי הגעתי ליצירת אחת שמדמה את הצלקת שיש לי על המצח מתאונה שעברתי בילדות".

מה היה בתאונה הזאת שמהווה בסיס כל כך חזק ביצירה שלך?
"ב-30.6 ציינתי 18 שנים לתאונה הזאת שעברתי בגיל 9. זאת הייתה טראומה רצינית. היו לי זכוכיות ואספלט בכל הגוף. בעמק חפר היינו חוזרים באוטובוסים הביתה לפי המושבים. בדרך הביתה ביום האחרון של הלימודים נכנס באוטובוס ג'יפ צבאי והעיף אותו לצד השני של הכביש. נפצעו בערך 70 ילדים, נהרגו שלושת החברים הכי טובים שלי, שתיים מתוכם היו אחיות. זה סיפור שהוא ואקום בחיים שלי. הקולקציה שיצרתי הייתה קשורה לאספלט, לתאונה ולצלקות. אני אוהב את הדימוי של ביוב, דברים מלוכלכים ממקום של טראומה או חרדות ממנה".

אז זה מסמל את הידיעה שהלכלוך נמצא בעולם וביצירה שלו הוא לא מאיים עלייך?
"זה לא שזה לא מאיים. אני רואה את הטראומות כלכלוך מסוים, כמו אבק שלא יורד ממך. להפוך את זה לאסתטי זה גם להשלים עם זה וגם להפוך את זה למשהו שהוא חיובי".

"תמיד רק שחור". דור פלוס (צילום: שלומי יוסף)

והצבע השחור כל הזמן מלווה את הלבוש שלך? גם בילדות זה היה רק בשחור?
"תמיד רק שחור. בגיל 16 הייתה לי הפוגה קצרה ובחנתי גוונים של צבעים, השחור תמיד היה המקום הנוח".

איך מתמודדים עם זה בישראל? בכל זאת בנורמות החברתיות שלנו יש הרבה את הצבע הלבן בטקסים וחגים וכו'
"בדברים הספציפיים האלו הייתי חריג. הייתי בלבוש המכובד בגרסה שלי. בבית ספר בכללי הייתי במראה מאוד אאוטסיידרי. בהתמודדות שלי, בעמק חפר, הייתי בעולם שהוא לא שלי. העולם שלי היה בתל אביב ושם היה לי אכפת".

מתי בפעם אחרונה לבשת בגד שהוא לא שחור?
"בצבא. שירתי במשך שלוש שנים והייתי גם מפקד במעברים בירושלים".

במשפחה תמכו בלבוש שלך?
"ההורים שלי מגיעים מתחום הטקסטיל, היה להם מפעל במשך 30 שנים והם גם חצו את הגבולות של אז. הם שיחקו עם בדים וטקסטורות. הלגיטימציה הגיעה משם. גם אמא שלי לא מאוד רגילה במראה, היא לבושה מאוד מסוים ומתעסקת באסתטיקה. פעם היא הייתה אוספת מותגים שהיא לובשת ומוכרת לנשים שרוצות להתלבש כמוה. המוגזמות שלי בהתחלה לא התקבלה, אבל כשהתבגרתי זה הפך להיות יותר שלם".

"בעבר הייתי מתלבש מוגזם רק למסיבות". דור פלוס (צילום: שלומי יוסף)

ואיך התגובות ברחוב?
"בעבר הייתי מתלבש מוגזם רק למסיבות או אירועים ספציפיים, וכשהייתי יוצא לרחוב הייתי מאוד בשלי. התגובות היו יותר לכיוון השלילי ואנשים זרקו הערות. בשנים האחרונות נכנסתי יותר לתחום האופנה והבנתי איך הדברים נתפסים. בארבע השנים האחרונות עולם האופנה משתנה ונהפך לעתידני, אנדרגאונד, הפטיש נכנס לקולקציות האחרונות. היום ברחוב אני מקבל בעיקר תגובות חיוביות. פעם הייתי מתעלם מתגובות והיום אנשים ממש מפרגנים".

ובניהול המסעדה אתה מגיע ממש כמו שאתה?
"כן, ממש ככה. פעם זה גם היה תנאי שלי בראיונות. עד לפני ששנים עבדתי רק בתחום האופנה ובבוטיקים, אבל זאת הייתה עבודה מאוד מתסכלת. חשובה לי האינטראקציה עם אנשים. התחלתי בתור מלצר בשביל הכסף והתאהבתי בתחום של מסעדנות, אירוח, אלכוהול וחוויה. גם ניהול המסעדה זאת יצירה – איך השירות ייראה, איך התפריטים וכמה אינפורמציה מנגישים לאנשים".

יש עניין א-מגדרי בבחירות הלבוש שלך?
"אני חי את חיי הלילה, ואלו שאני מבלה בהם הם יחסית נישתיים במוזיקה ובהוויה. רוב האנשים שיוצאים למסיבות האלו מרשים לעצמם להתבטא, זה סייף ספייס ועניין המגדר הוא בסימן שאלה. יש המון משחק עם מגדר. בשבילי זה מאוד נורמלי אז אני לא מתעסק בשאלה האם משהו הוא גברי או נשי כשאני יוצר. תמיד קינאתי בזה שנשים יכולות לענוד תכשיטים בכמויות וללבוש בגדים אקסטרווגנטיים ולגברים יש היצע יותר בייסיק. אני יוצר בגדים לגברים אבל זה עובד גם על נשים מבינת גזרות ומידות".

לפני כמעט שנתיים הצגת בשבוע האופנה בניו יורק, איך הגעת להישג הזה?
"פנה אליי סקאוטר, שכנראה הגיע אליי דרך האינסטגרם, הוא הציג תחרות של גוף שנקרא Flying Solo והמליץ שאגיש מועמדות. הגשתי, התקבלתי וגם ניצחתי בתחרות ושם קיבלתי את האפשרות להציג בשבוע האופנה בניו יורק ולהציג דגמים בשואו רום של החברה בברודווי. מכרתי שם לראשונה דגמים שלי. זה שיבש אותי לייצר את הבגדים שלי בסדרות ובהרבה גדלים".

"הפטיש נכנס לקולקציות האחרונות". דור פלוס (צילום: שלומי יוסף)

אז את הבגדים שלך אתה יוצר רק בשבילך עכשיו?
"כן אבל אני כן עושה שיתופי פעולה והפקות. עשיתי שיתופי פעולה עם שנקריסטיות וגם יצרתי עכשיו לבוש לקליפ. אחרי התצוגה הבנתי שאני כן אוהב את עולם התצוגות, זה כמו פרפורמנס".

מהם היעדים שלך קדימה בתחום האופנה?
"אחרי שבוע האופנה הגשתי את עצמי לעוד תחרות, לשבוע האופנה בפריז אבל דחיתי את זה, כי זה קולקציה שלמה. לתצוגה הבאה אני רוצה להגיע עם משהו בוגר ועם אישיות ונפח. התחלתי לעבוד על הפיתוח. היום אני מפתח טקסטיל מודפס בתלת ממד ותכשיטים מודפסים בתלת ממד, גם הנעליים שלי מודפסות ככה. החומרים הם אקולוגיים, מעמילן תירס. הרעיון שלי הוא ליצור לוקים כאלו. יש לי כבר מוצרים מפותחים וקיבלתי הזדמנות ליצור תערוכה בתדר באחד החדרים כדי להציג את התהליך של היצירה. אמכור פיסים קטנים יומיומיים, כמו קופסת סיגריות מודפסת".

מהו הספוט שאתה הכי אוהב בעיר?
"הפאי. המקום הזה קיים הרבה זמן יחסית, זה תמיד הייתה בדיחה שלי שהוא מעין דלת צדדית באמצע רוטשילד, שנהפך להיות המסדרון הראשי של העיר. שם מאחורי המקס ברנר יש מקום שהוא אנדרגאונד. הייתי נכנס לשם ונפעם. היום זה הבית שלי ואני מכיר שם המון אנשים. במסיבות את רואה המון אנשים ואת מנתקת אותם מהמציאות. באחת המסיבות שהייתי, שהייתה מאוד קשוחה, ראיתי לפנות בוקר בחור לובש את הג'קט המחויט שלו, שם אוזנייה באוזן ועולה למשרד".

מה הכי תל אביבי בעינייך?
"האורח חיים שאפשר לבנות לעצמך מהבוקר עד הלילה. לקום בבוקר לשתות קפה, לשבת לבראנץ', ללכת לעבודה, לחזור, לצאת בערב למסיבה, לסגור באיזה בר, להכיר את כולם, גם ברחוב. כל היום אפשר להיות בכיף אבל גם בתוכן והשראה".

>> עושה את תל אביב: שרון יעיש עזבה את מחלקת הפרומו של קשת והפכה לדוקו-אקטיביסטית
>> עושה את תל אביב: ד"ר רות גופן מרפאת את הלהט"בים בעיר ולא רק בחודש הגאווה