אירופה אנחנו באים: ההוריקן של עדן גולן לא יעשה לנו פדיחות
ערב השידורים המיוחד של כאן 11 לחשיפת השיר הישראלי לאירוויזיון היה ניסיון מצטדק ומיותר להסביר לציבור למה ההשתפות בתחרות חשובה דווקא עכשיו. בשורה התחתונה יש לנו שיר טוב ונוגע ללב שנותן פורקן לרגש הישראלי ובכל שנה אחרת היה יכול להתברג במקום גבוה. כנראה שלא השנה. להתראות בשוודיה
זאת הייתה דרך חתחתים, ונדמה היה שכל מכשול אפשרי הופיע בדרך, אבל יש שורה תחתונה ויש לנו שיר באירוויזיון: "Hurricane", שכתבו אבי אוחיון, קרן פלס וסתיו בגר ותבצע עדן גולן – יהיה השיר שיעלה על הבמה בחצי הגמר השני, ב-9 במאי בשוודיה וייצג אותנו בתחרות הכל כך אירופית, ובשנה הכי מורכבת שבה ניתן היה לשלוח נציג, כשדבר אחד כבר מובטח: לא יהיו פדיחות.
>> אנחנו יודעים מי תייצג את ישראל באירוויזיון. ואנחנו לא מרוצים // ביקורת
>> ישראל הורגת את החטופים שלה, אבל בואו נדבר על האירוויזיון // טור דעה
אתמול (ראשון) נחשף השיר לראשונה ובכאן 11 החליטו, באופן די הגיוני, לבנות מזה ערב שידורים. הערב החל בסרט דוקומנטרי (בבימויו של העיתונאי שי להב) ושמו "פזמון חוזר", שליווה את האירוויזיונים שנערכו במקביל למלחמות ותחת איומי טרור; המשיך במשדר חשיפת השיר עצמו שנמשך 20 דקות ושיאו היה בהצגת הקליפ – והסתיים במשדר נרחב יותר, בהגשת שתי הדמויות שהכי מזוהות עם האירוויזיון בתאגיד, אסף ליברמן ועקיבא נוביק שמלווים את משדר האירוויזיון בישראל בשנים האחרונות.
האווירה שריחפה מעל כל ערב השידורים הזה (וכמובן, גם סביב השיר) קשורה כמובן ל-7.10. הצלקת המדממת הזאת שעל הלב של כולנו לא הגלידה בשום צורה, גם חמישה חודשים אחרי, והיא גם חלק גדול מהסיפור של השיר הזה – השיר שהיה אמור להיות בהתחלה "October Rain", והפך ל"Hurricane" אחרי שנפסל ע"י איגוד השידור האירופי בשל חשש ממסרים פוליטיים. ניתן היה לראות שגם בתאגיד, כמו בקשת לפניהם בעונה של "הכוכב הבא", חגים כל הזמן סביב הדילמה הזאת – איך מקיימים אירוע כה אסקפיסטי בשילוב עם טרגדיה כה עמוקה כמו? האם הם בכלל יכולים לגור ביחד? התחושה היא שהסרט התיעודי היה ניסיון להחליק בגרון את השילוב הלא טבעי הזה. המונולוג של אילנית, שהופיעה ב-1973 אחרי טבח הספורטאים במינכן, שלפיה דווקא צריך "לנסוע ולהראות להם" – הוא סמלי למדי.
כי בתאגיד בוודאי שמע את הקולות; את אלה שחשבו שלא צריך להופיע, בוודאי לא אחרי ההערות מצד איגוד השידור האירופי, את הקריאות לחרם ואת התחזיות לאווירה עוינת בשוודיה, ובכל זאת החליטו לשדר את המסר שלפיו דווקא השנה חשוב להשמיע את הקול שלנו בתחרות האירופית, לעמוד כמו "יוניקורן" מול כל העולם.
הסרט עצמו, אגב, היה קומפקטי למדי – ולא הכיל יותר מדי חידושים למי שקצת מעורים בהיסטוריה האירוויזיונית. לצד מומחי ביטחון ומומחים אחרים כמו הד"ר נועה לביא (המצוינת), השתתפו בו גם מספר אמנים, בהם אבי טולדנו, אורנה ומשה דץ וגם אילנית – המבצעת הישראלית הראשונה באירוויזיון – שבסוף מתחברת לעדן גולן ולהערות שלה. בדרך הופיע גם התסריטאי חן אביגדורי שעבד ב"כוכב הבא" במקביל לעובדה שמשפחתו נחטפה לעזה. המסר היה ברור.
התחנה הבאה בערב היתה משדר החשיפה עצמו – מעין אולפן רצף מוזר למדי במרכז יצחק רבין (כנראה שגם זו בחירה סמלית), שקדם להקרנת הבכורה של הקליפ. המגיש שנבחר, באופן תמוה, היה ליאור סושרד, מה שגרם לי לתהות איך לעזאזל מתוך ערימת הטאלנטים הדי נרחבת שיש לתאגיד השידור להציע על שלל אגפיו, דווקא סושרד נבחר?
איפה לוסי איוב כשצריך אותה? מה עם גואל פינטו, לעזאזל? אלונה סער? טלי מורנו? שלא לדבר על אסף ליברמן ועקיבא נוביק, שבמילא הגישו משדר באותו ערב. כל כך קשה היה להביא אותם להנחות את ה-20 דקות האלה? בכל מקרה, סושרד מעולה בקוסמות, בהגשה הוא לא מנוסה. למרות שהיה לו יחסית מעט טקסט להקריא, גם בו הוא הצליח להיכשל לא פעם, השאלות היו מוזרות, והכל הרגיש לא טבעי. התאגיד בהחלט הוכיח לנו לאורך השנים שהוא מסוגל ליותר, וזה היה קצת חבל.
לפני שהמשדר החל, קיבלנו גם טקס העברת שרביט סימבולי בדמות קליפ יפהפה לשיר שייצג אותנו בשנה שעברה, "Unicorn" (דוגמא ערמומית אחרת לטקסט לא פחות פוליטי שהתחפש למישהו אחר, אולי ברוח חג הפורים המתקרב). נועה קירל ועדן גולן נפגשו בסיום לשירה משותפת וחיברו אותנו לחוויה הרגשית.
ואז הגיע השיר עצמו – ובהאזנה ראשונית מדובר בשיר יפהפה. "Hurricane" הוא שיר מאוד דרמטי, אבל לא מלנכולי מדי, מצליח להכיל בתוכו את הכאב שכולנו הרגשנו, אבל כן לתת גם את הטאץ' היותר מרים שמסוגל להפוך אותו ללהבה גדולה, לשיר שיכול לכבוש לבבות. זו בלדת פופ טובה ואיכותית, עכשיו נשאר לראות כמה האיכות הזאת תשכנע מישהו באירופה בשנה כזאת.
לסיום, הגיע ההיילייט של הערב: המשדר שהגישו ליברמן ונוביק. שם אפשר היה לראות את כל הקסם שיש בחיבור ביניהם לבין האירוויזיון – הקלילות, הסרקזם, ההומור המעולה, הכל היה מצוין והקליל את החוויה. מה שרק גורם לתהות שוב אם לא קצת סרבלו שם סתם את העסק – שניהם היו לגמרי יכולים להוביל את כל המשדר ולעשות את זה בצורה טובה וחלקה הרבה יותר.
כמו שאומרת הקלישאה החבוטה, חוץ מאשכרה הוריקן – הכל עבר על התאגיד בדרך ל"הוריקן" של עדן גולן. הם קיבלו החלטה לא קלה להישאר בתחרות, גם במחיר שינוי הטקסט; הם עברו מסעות לחצים, כולל דיבורים על אפשרות שישראל בפעם הראשונה תימנע מהופעה בגלל "סיבות טכניות". נדמה שהסיבה הכוללת לקיומו של ערב השידורים הזה היא ניסיון לתת לנו את התחושה שזה בסדר, שהשיר בסופו של דבר כן מייצג אותנו, גם אם המילים קצת השתנו.
צריך לומר: התאגיד עשה את הצעד הנכון כשהתפשר על הטקסט ונשאר בתחרות. למרות הכעס הגדול ותחושת הצביעות (ממתי הבעת צער על טרגדיה אנושית היא "מסר פוליטי"?), ויתור על התחרות היה טיפוס על עץ גבוה מדי, שהיה גורר גם מחירים אחרים שאינם קשורים לאירוויזיון. למרות הניסיון לגמד את התחרות, יש ערך לעמידה על הבמה המרכזית הזו והבאתו של הסיפור הישראלי, גם אם הטקסט שלו לא מאוד מפורש. כשמסתכלים על התוצר הסופי, כולל השורות האחרונות בעברית, נדמה לי שפלס, בגר ואוחיון הצליחו למצוא את האיזון הנכון. השיר נוגע ללב, מהווה איזשהו פורקן לרגש הישראלי הקולקטיבי, נותן דרור לעצב המטורף שכולנו חווים עד היום. במקביל הוא גם שיר פופ אירוויזיוני שיכול לעשות קרוס אובר. האם זה באמת יהיה ווין ווין? אין הרבה סיכוי. נתראה בעוד חודשיים בשוודיה.