מורידים את המסכות: מי זה? בדיוק מי שחשבנו שזה

הגמר הגדול של "הזמר במסכה" סימן את כל הבעיות של העונה, ושימש אסקפיזם קיצוני על רקע המדינה שמתפוררת וסמן מובהק לאפוקליפסה מתקרבת. היינו סולחים על הכל אם רק היו מוותרים על הפלייבק

מישהו בכלל זוכר שזו הייתה תחרות? צחי הלוי, זוכה "הזמר במסכה" (צילום מסך: קשת 12)
מישהו בכלל זוכר שזו הייתה תחרות? צחי הלוי, זוכה "הזמר במסכה" (צילום מסך: קשת 12)
6 בדצמבר 2020

מי זה? מי זה? מי… אה רגע, כן, זה בדיוק מי שחשבנו. גמר הזמר במסכה אמנם סיפק הרבה רגעי הפתעה, אבל כולם היו בתוך ראשו של צדי צרפתי. הקהל הקשוב, לעומת זאת, כבר ידע טוב מאוד שמאחורי התרנגול, השפירית והפלאפל עומדים צחי הלוי, רינת גבאי ואורי ששון, בהתאמה. למעשה, עשיתי בדיקה – מתוך 20 פרקי התוכנית, את השפירית גיליתי כבר בפרק החמישי, את התרנגול בשביעי ואת הפלאפל בשמיני. למעשה, מאז חשיפתו של דביר בנדק בפרק הרביעי לא היתה חשיפה אחת שהפתיעה אותי. אם במשך יותר מחצי עונה לא זימרתי "מי זה?", כנראה שיש פה בעיה קלה.

"הזמר במסכה" (צילום מסך: קשת 12)
"הזמר במסכה" (צילום מסך: קשת 12)

הגמר העאלק גדול, שבתכלס היה סתם פרק ארוך מדי, שפך אור דווקא על הבעיות הגדולות של העונה. קודם כל, עצם העובדה שהגענו לכאן עם שלישיית גמר שידענו כבר חודשיים היא לאו דווקא כישלון, אבל הרמזים שהובילו אותנו לשם היו בעיה מהרגע הראשון. בראשית הדרך הם היו רחבים מדי, אחר כך היו ספציפיים מדי, לאחר מכן הפכו למטעים באופן בוטה מדי ולבסוף, פשוט לא קשורים. כל רמז שהתחבר למשהו שרק הזמר עצמו ידע או נזרק באיזה ריאיון אזוטרי במקומון שמת מזמן הוא סתם משחק מלוכלך. חידה טובה היא כזו שכאשר התשובה מתגלה אמורים להגיד "אהה", לא "נו באמת".

תורידו את המסכות ותנו ללכת לישון. אורי ששון ב"הזמר במסכה" (צילום מסך: קשת 12)
תורידו את המסכות ותנו ללכת לישון. אורי ששון ב"הזמר במסכה" (צילום מסך: קשת 12)

אבל אם כבר הצלחנו לפצח את הקוד, צריך עוד אלמנט שישאיר אותנו מרוכזים. מישהו בכלל זוכר שזו היתה תחרות? נראה שכל כך התרכזו בבניית השאלה "מי זה?" ששכחו לענות על השאלה "ולמה שהוא יעניין אותי". הליהוקים עצמם לא היו מפתיעים ברמה שתשאיר אותנו לנחש לאורך 20 פרקים, ואלמנט התחרות היה כל כך משעמם, נטול פרס או תמריץ וחסר שקיפות עד שפשוט לא היה אכפת לי אם השפירית או התרנגול ינצחו, פשוט תורידו את המסיכה ותנו לנו ללכת לישון. זה גם מתחבר לכמה הדחות הזויות (איך אורי ששון שרד עד לגמר וגלית גיאת לא?) וחוסר השקיפות בנוגע להצבעות (למה שלא נראה מה מצביעים השופטים? או הקהל? או מה האחוז של כל אחד מהם?), והתוצאה היא שמרגע שהבנו מי המתחרים, כבר לא מעניין אותנו מי ינצח.

מופע ליפסינק ללא שפתיים. רינת גבאי ב"הזמר במסכה" (צילום מסך: קשת 12)
מופע ליפסינק ללא שפתיים. רינת גבאי ב"הזמר במסכה" (צילום מסך: קשת 12)

האלמנט האחרון שפגם בחווית התוכנית, ולמען האמת אם היה נפתר היה גורם לי להעלים עין גם מהבעיות האחרות, היה הפלייבק. תראו, אני מבין את זה, פלייבק הוא בחירה שמרנית של בימאי טלוויזיה שפוחד מסכנות הביצוע החי ורוצה להחזיק את כל הקלפים קרוב לחזה, אבל בתוכנית שכזו, בה השירה היא חלק מהמשחק, זה כמעט בגידה באמון הצופים. לשמוע את המתמודדים שרים בעצמם, ללא תיקוני ועיבודי קול, בביצוע חי לא היה רק נותן לנו סיכוי לתפוס אותם בטעות או לזהות פליטת גוון קול, אלא גם הופך את ההופעות עצמן למעניינות יותר. איך לעזאזל שידרו לנו כל שבוע מופע ליפסינק עם דמויות ללא שפתיים?! הזמר במסכה צריכים את הסכנה הזו, את האפשרות שמשהו ישתבש ומישהו יתגלה כי הוא לא הצליח להחזיק תו. זה מה שהיה יכול להשאיר את המתח גם בפרק הגמר.

הרמזים היו בעיה מהרגע הראשון. לוסי אהריש וצחי הלוי ב"הזמר במסכה" (צילום מסך: קשת 12)
הרמזים היו בעיה מהרגע הראשון. לוסי אהריש וצחי הלוי ב"הזמר במסכה" (צילום מסך: קשת 12)

העונה הראשונה של הזמר במסכה היתה מוזרה, בלשון המעטה, ולא רק בגלל שמדובר בתוכנית שבה פופקורן שמקפץ על הבמה לצלילי שירי אירוויזיון היה אחד מהרגעים הכי נורמלים בה, אלא גם בשל התקופה בה הגיעה. הקורונה, המחאות, ראש הממשלה בבית המשפט, העסקים שקורסים והמדינה שמתפוררת היו קונטרסט מוחלט לאסקפיזם הקיצוני הזה, במה שהרגיש סמן מובהק לאפוקליפסה מתקרבת. אבל אם כבר אנחנו בוחרים להתנתק לרגע מהמציאות המחרידה ולצפות בדרקון בפיג'מה שר קווין, לפחות ראוי שיכבדו אותנו בבידור עשוי היטב. זה לא רק מנותקים נמאסתם, גם למנותקים נמאס.