יאסו יהודה: הסרט על פוליקר חושפני, מינימליסטי, כואב ואוהב

בגיל 72, יהודה פוליקר הוא אחד מענקי המוזיקה הישראלית. 16 אלבומים בכמעט ארבעים שנה, אינספור שירים שמתנגנים עד היום ברדיו הישראלי ואלבום אחד – "אפר ואבק" – שהשפיע על החברה הישראלית עד עצם היום הזה והיה שם בכל רגש שעברנו, כשרצינו לשמוח או לבכות, כשרצינו להתרגש או להתפרק. הסיפור האישי שלו פוליקר כבר נפרש בפנינו לא פעם, מ"בגלל המלחמה ההיא" המיתולוגי של אורנה בן-דור, ועד "דברים שרציתי לומר" – הסרט התיעודי שיצרה איתו טלי בן עובדיה לפני 13 שנים בערוץ 10, אבל עוד לא זכינו לסרט דוקומנטרי מקיף – כזה שמספר את הסיפור המלא של אחד האנשים הכי מרגשים בעולם התרבות הישראלי. והנה גם זה קרה: הסרט "הילד שבי", שיצרה אתי אנטה-שגב, מלווה את פוליקר בריאיון אישי וחושפני.

>> תשדיר שירות לעבריין מין: הדוקו על משה קצב הוא בושה לרשת 13
>> לסדרת הפשע החדשה ב-HOT יש הכל. אבל היא חייבת שאכטה

זה לא סרט מאוד משוכלל; אין בו תיעוד מיוחד או תמונות שלא ראינו. אנטה-שגב, אחת מבכירות המפיקות והעורכות שלנו (האישה מאחורי "לילה גוב"), הולכת על הפקה מינימליסטית. זה פשוט פוליקר יושב ומדבר, פורש את סיפור חייו, מהילדות כבן לניצולי שואה, דרך המעבר לתל אביב עם בנזין, היחסים ששוקמו עם ההורים, השותפות שנשברה עם יעקב גלעד, היציאה הכואבת מהארון – הכל שם, מעורבב אחד בשני באופן שלא מאפשר לך להוריד את העיניים מהמסך.

בלב הסרט עומד פוליקר עצמו – אדם שמצד אחד כל כך מצולק ומלא בכאבים וטראומות, ומצד שני כל כך סימפטי ואוהב באופן שמציף את הלב. היכולות של פוליקר בהחלט מספיקות לשעה וחצי של סרט, אבל אם יש חיסרון הפקתי – הוא העובדה שכמעט ולא היו מרואיינים אחרים (אם לא סופרים את יוני, אחיינו, שמנגן יחד איתו בחלק האחרון). ייתכן ואנשים נוספים (ואולי, אינשאללה, גם יעקב גלעד) היו עוזרים להשלים את הפאזל בצורה יותר מלאה.

נוגע ברגש עד הסוף. יהודה פוליקר, "הילד שבי" (צילום מסך: yes דוקו)

זה לא סרט קל לעיכול – פוליקר לא חושש להוציא לאור גם את הפרטים הכי כמוסים וקשים לגביו, באופן הכי הארדקור שיש. בכל הקריירה של פוליקר וגם בסרט הזה, מה שהכי בלט זו הכנות – לפעמים הבוטה, שבה הוא אומר את הדברים. הרגע שבו יצא מהארון מול ההורים שלו, או סיפור מות אחיו בצבא, מסופר בצורה הכי קשה וחזקה – כולל בחירה לגמרי לא מקרית לנהל את הדיאלוג בשחור לבן ולא בצבע.

בסרטים תיעודיים יש בדרך כלל דרישה ליצירה רחבה יותר, כזו שנותנת לצופה מידע חדש וייחודי. לא תמיד סרטים ממלאים את הפונקציה הזאת. לפעמים דוקו הוא מסע בנבכי הנפש של האדם. ובטח כשמדובר באדם מיוחד כמו פוליקר. ובכך, הסרט לגמרי עושה את העבודה ובעיקר מסוגל לגעת ברגש עד הסוף, כמו הזמר שאותו הסרט מלווה. אין בו הרבה ועם זאת יש בו הכל.

סיפור לא מובן מאליו. יהודה פוליקר, "הילד שבי" (צילום מסך: yes דוקו)

ובסוף, זהו גם סיפור ישראלי מרתק ומסובך, עמוס בקשיים ובצלקות על הלב; מהשואה שמרחפת כצל, דרך העלייה מהפריפריה התרבותית לכיוון המרכז, המורכבות של היציאה מהארון בשנות השמונים שבהן היה מדובר בטאבו – ועד הניצחון האישי שלו, כיום, כשהוא בלב הקונצנזוס הישראלי. נדמה שדווקא בתקופה הזו הסיפור של פוליקר הוא ממש לא מובן מאליו: מתוך הכאב והשבר הגדול יצאה דמות יפהפיה של יוצר ישראלי ענק.