סליחה שחזרנו: "הכוכב הבא" חייבת להפסיק להתנצל. מספיק עצוב ככה

כשניגשתי ל"כוכב הבא" ששודרה אמש (שני), חשבתי לא מעט על פסטיבל הזמר והפזמון של 1974. פסטיבל הזמר היה הרי האמא של הקדם אירוויזיון ובכלל של תכניות הזמר בטלוויזיה: האירוע שבו שמענו את השירים שאמורים להיות הבולטים ביותר של הזמרים החשובים ביותר. היום אין פסטיבל זמר וגם הקדם כבר היסטוריה. מי שתפסה את מקומה היא "הכוכב הבא" שחזרה אמש לעונה העשירית שלה – ולעמדת בחירת הזמר שיילך לאירוויזיון, אחרי שנתיים שבהם השיר נבחר פעם אחת על ידי אקס פקטור (מיכאל בן דוד) ובפעם השניה על ידי וועדה – שהביאה לנו את נועה קירל והמקום השלישי באירוויזיון של 2023.

אם נחזור רגע לפסטיבל הזמר ההוא, בפודקאסט הנהדר "כאן זה לא אירופה" (של תומר קריב ודור סער-מן) הם סימנו בדיוק רב את הפער בין הפסטיבל של 1973, זה שלפני המלחמה ושחגג 25 שנים בדיוק למדינה – שהיה אופטימי ומלא עזוז, לבין הפסטיבל שאחרי המלחמה שהיה מלא בשירים יותר נוגים, יותר מהורהרים, פחות בעליצות של "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם". חמישים שנה אחרי, ואי אפשר להתחמק מהמשוואה. גם על "הכוכב הבא" רואים את ה-7.10. והרי עצם שידור הפרק הוא לא מובן מאליו. העונה הזו היתה אמורה לעלות כבר לפני שלושה שבועות, אבל הפרק התבטל – רשמית בגלל מותם של שני חיילים ברצועת עזה, מהותית בגלל קמפיין רציני מאוד ואווירת אנטי כבדה ברשתות החברתיות, כולל קריאה מפורשת לא לשדר את הפרק בזמן מלחמה.

"הכוכב הבא" (צילום מסך: קשת 12)

המלחמה עדיין נמשכת, אבל אולי בהשפעת הניסיון הכללי של המשק לחזור לסוג של שגרה – השבוע בקשת החליטו לצאת לדרך. על רקע התגובות הזועמות ואולי בגללן, לתוכנית אתמול היה סאבטקסט מאוד ברור של התנצלות. אי אפשר לעשות את השואו הרגיל שהתוכנית מספקת, ולכן הכל התנהל באווירת "כן, זה בידור, אבל בידור מאופק".

השינוי הורגש כבר בשיר שפתח את הפרק – נאמבר בהשתתפות כל ששת השופטים, ששרו את "מילה טובה" של יהודית רביץ, שיר הנחמה האולטימטיבי. כמו "הכוכב", גם הוא לא בהכרח מתנגד לעצב – ובטח לא מנסה להילחם בו – אלא מכיר בו ומאפשר לנו לעבור בצורה הרבה יותר שלמה אל המשך החיים. זה התבטא גם בבחירת השירים – ארבעה מתמודדים היו בפרק (ועוד נגיע אליהם), כולם התמקדו בסגנון שמאפיין את "הכוכב הבא" בימים שבשגרה, אבל התחזק פי כמה בגלל אווירת המלחמה: בלדות מרגשות ועמוסות מניירות.

"הכוכב הבא" (צילום מסך: קשת 12)

כל ארבעת השירים שבוצעו בפרק – "אולי" של אביב גפן, "לאהוב אותך כל יום" של עדן חסון (שלמרבה ההפתעה, נכשל), "Anyone" של דמי לובאטו ו"Rise Up" של אנדרה דיי, כולם שירים מאוד מאוד מרגשים שמכו4ונים לבלוטת הדמע. כנראה שאין דרך אחרת לשרוד את המעבר החד והדי מטורף מהמציאות – לתוכנית המציאות. בהקשר הזה, חייבים לפרגן להפקת התכנית, שלא הלכה על הפיתרון המובן מאליו ולא בחרה רק שירים בעברית. יש פיתוי מאוד גדול להיצמד ליצירה הישראלית, אבל הם הרשו לעצמם ללכת גם לשירים באנגלית – כמובן, כאלה שנושאים בתוכם מסר ברור. משיר געגוע לחברה שהלכה, דרך שיר הכניסה לחופה שליווה זוג חיילים שנמצאים בעזה, שיר שקורא לעזרה ממישהו ואקורד הסיום עם "Rise Up" – לקום מהעפר, לטובת עתיד טוב יותר. הקונטקסט ברור.

ואכן, האקטואליה רדפה פנימה אל תוך התוכנית: שי טמינו, המבצעת הראשונה, היא חיילת שהקדישה את "אולי" של אביב גפן לחברה שלה, שנרצחה ב-7.10. החטופים וההרוגים הוזכרו שוב ושוב בפרק (גם כשממש לא היה צריך) ובכלל – יש תחושה שלמרות הרצון הברור באסקפיזם, "הכוכב הבא" דאגה להזכיר לנו את המלחמה גם כשלא רצינו. אליה שרעבי לא יכול סתם לבצע את "לאהוב אותך כל יום" של עדן חסון, אז הוא חייב להזכיר את החטופים שנייה לפני שהוא מודח. קרן פלס סיימה להתרגש מ"אולי" של טמינו, ודאגה להזכיר (בקישור לא ממש אלגנטי) שגם החטופים "צריכים לחזור אלינו".

"הכוכב הבא" (צילום מסך: קשת 12)

ברור שהחזרת החטופים היא מטרה ראשונה במעלה וכולנו עם הטראומה בלב, אבל אי אפשר להתעלם מחוסר הנוחות שהאזכור התכוף הזה מעביר בך. מותר להעביר שיר בלי להזכיר את המצב. אפשר להחמיא לזמר שהיה מדהים ומרגש, בלי להגיד לו "גרמת לנו לשכוח את כל מה שקורה בחוץ". זה בדיוק מה שאנחנו מנסים לעשות כשאנחנו באים אליכם, חברים. לשכוח לרגע את מה שקורה בחוץ. פשוט תנו לנו את זה, ותפסיקו להתנצל כל הזמן על זה שאתם לא מספיק עצובים.

זה אבסורדי במיוחד כי בסוף התכנית, "הכוכב הבא" דווקא עשתה את השירות הכי גדול למענם של החטופים שהוזכרו כל הפרק: הביצוע המקסים ל"לחזור הביתה" של קרן פלס, אותו ביצעה השופטת יחד עם שירי מימון ושיר יעקב שמשפחתה נחטפה לעזה. מחווה אחת אנושית היתה שווה יותר מאלף אזכורים מאוד לא אלגנטיים של המצב בזמן הביצועים, לפניהם ואחריהם.

"הכוכב הבא" (צילום מסך: קשת 12)

אם לצאת רגע מההקשר המלחמתי – כותרת אחת של התכנית הגיעה מצוות השיפוט: נינט, שהיתה עוגן מרכזי בשתי העונות האחרונות, עזבה ובמקומה הגיע עדן חסון. בחירה קצת משונה בעיניי, שכן מדובר בזמר מאוד צעיר ודי חסר ניסיון. הוא מאוד אופנתי עכשיו, אבל בהשוואה לזמרים האחרים בצוות השיפוט – אמדורסקי, קרן פלס, איתי לוי, אפילו רן דנקר ושירי מימון הצעירים יחסית – מדובר במישהו שזה עתה בקע מביצת המצעדים. בחירה לא אופיינית לשופט, שאולי קצת מעידה על היעדרן של אופציות טובות בחוץ, כדי למלא את הוואקום שנוצר בעקבות עזיבתה של נינה.

מה שעוד בלט בפרק, בעיניי, הוא חוסר יציבות. היו בפרק שני ביצועים מדהימים – אחד של ליאן בירן בת ה-16 (שהכילה בתוכה נראטיב ברור ומוכר של "הכוכב" – ע"ע "ההיא שהיתה פעם בבית ספר למוזיקה"), ששרה את "Anyone" (ואם זה נשמע לכם מוכר, זה כי ליבי פנקר שרה אותו בעונה הקודמת), והשני של עדן גולן בת ה-20 (עולה חדשה מרוסיה, עוד נראטיב מוכר מהעונות השונות של "כוכב נולד"), ששרה בדיוק מרהיב את "Rise Up". היא גם הראשונה בתולדות התכנית שזכתה ל-100% מהשופטים ומהקהל (שלא היה באולפן, אבל כן היה ב"קבוצת מיקוד").

"הכוכב הבא" (צילום מסך: קשת 12)

שני הביצועים האחרים, אפעס, היו פחות טובים – שי טמינו עברה עם "אולי" של אביב גפן, אבל בעיניי לא עשתה לשיר המקורי טוב בביצוע שלו; ואליה שרעבי ניסה את השיר של עדן חסון (חנופה לשופט בדרך כלל דווקא גורמת לך להיות מודח – חוק מרפי של "הכוכב הבא"), אבל לא התעלה לרמת המקור והיה היחיד שהודח בפרק (וגם זה קרה אחרי התנצלות מפורשת של אסף אמדורסקי, הקשוח בדרך כלל).

"הכוכב הבא" (צילום מסך: קשת 12)

"הכוכב הבא", צריך להודות, פעלה בתוך מלכוד. מצד אחד היא ריאליטי, מה שנחשב בעיניי לא מעט צופים למילה גסה (בטח עכשיו, כשהאש בוערת). מצד שני היא עשתה כל מה שצריך כדי שתאמינו לה שהיא באמת עצובה. שינתה את הפורמט, הצניעה את התחרותיות, הלכה רק על ביצועים נוגים – ועדיין, קשה להסתיר את הפער. קשה להתמודד עם הדיסוננס שבין שידור תוכנית כל כך בידורית, כל כך נוצצת, כל כך 6.10, לבין החיים שלנו אחרי. ואף על פי כן, טוב לנסות. כי הנה דעה לא פופולרית אמיתית: "הכוכב הבא" הייתה צריכה לחזור כי בסופו של דבר המלחמה לא נעלמת (וכנראה גם לא תיעלם), וחלק מהדרך שלנו להתמודד עם המצב הוא גם קצת לברוח. ליהנות משירים, אולי גם להתפרק יחד איתם, לנסות ולהפיג קצת את הסטרס המטורף שאנחנו חיים בו עם שירים טובים וזמרים טובים.

הבעיה היחידה היא שכנראה שגם "הכוכב" כנראה לא מאמינה לעצמה. כי אחרת היא לא הייתה מתנצלת כל שנייה וחצי ולא מזכירה את החטופים בתום כל שני משפטים, ולא מקפידה להזכיר את "הזמנים הקשים האלה". הזמנים הם קשים, אנחנו יודעים. אבל נדמה לי שאחרי יותר מחודש של שידורי חדשות, אפשר כבר לבדר בלי להתנצל. או לפחות לדבר על זה.