ים של יותר מדי דמעות: אפילו הקאמבק של יהודה סעדו לא עזר

שגרת המלחמה כבר חיה איתנו. "ארץ נהדרת" מרשה לעצמה קצת יותר לנשוך ולבעוט, כולנו כבר חזרנו למקומות העבודה, אפילו הכדורגל שוב כאן – וגם "הכוכב הבא" ממשיכה, באיטיות, להרים את הראש. אתמול (ראשון) היא הגיעה לפרק החמישי שלה, ואחרי הפתיחה רוויית הדיכאון – אפשר היה לראות ניצוצות מהתוכנית של פעם, אפילו כמה בדיחות של אסי ורותם. כמו לכל עם ישראל, גם ל"כוכב" באיזשהו שלב נמאס מהעצב הכרוני – והיא מתחילה להתעסק בדבר עצמו.

הו, איזה שיר עצוב, בוא נבכה. "הכוכב הבא" (צילום מסך: קשת 12)

אבל אם המגישים והשופטים מרשים לעצמם להשתחרר, המוזיקה, לעומת זאת, עדיין נמצאת בשלב הבסיסי שאיתו התחילה העונה. במילה אחת: רגש. בכמה מילים: רגש מאוד מסוים. כתוצאה מה"נו נו נו" הגורף שקיבלה מהציבור סביב הפרק הראשון, "הכוכב" הבינה את גבולות הגזרה שלה – היא לא באמת יכולה לשבץ שירים שמחים או אפילו טיפה מרוממים. לכל היותר שירי "השמש תזרח בסוף הסערה" (מזל שלא שלפו עוד פעם את "Rise Up" של אנדרה דיי, אחרת הייתי יורה בטלוויזיה עם האקדח שאין לי).

זה מובן לגמרי אם "הכוכב" היתה תכנית מוזיקה רגילה, שהמטרה היחידה שלה היא לעודד ולאפשר לאנשים להתפרק מול המסך. אבל כמו שכבר אמרנו בשבוע שעבר, ל"כוכב" יש עוד מטרה, והיא בחירת הזמר/זמרת/אקט שייצג אותנו באירוויזיון במאי הקרוב. בהתחשב בהיסטוריה שלנו באירוויזיון ובשירים שהצליחו בתחרות האירופאית – קשה שלא לשים לב שמטרה א', שהיא להוות מעין כתף מנחמת לצופים הדואבים, ומטרה ב' שהיא בחירת זמר שינצח ויביא גאווה באירוויזיון הפופי והגלובלי – קצת מתנגשות.

הו, איזה שיר עצוב, בוא נבכה. "הכוכב הבא" (צילום מסך: קשת 12)

ל"כוכב הבא" הייתה דרך פשוטה לפתור את זה – להחזיר את המנדט המחייב לתאגיד השידור הישראלי ולשדר תכניות רגועות של "הכוכב", להכתיר זוכה לעונה הזאת (בדרך כזו או אחרת) ולדלג חיש מהר לעונה הבאה. היא לא עשתה את זה, אלא המשיכה במורשת אריק איינשטיין עם "רגל פה רגל שם" – גם כלאה את הזמרים שלה בתוך סד (מודע או לא מודע) שבו כולם הולכים על אותו סגנון – בלדות מרגשות וקורעות לב (כשהמגוון ברור – בחירה חופשית בין בלדה מרגשת וקורעת לב מזרחית, בלדה מרגשת וקורעת לב באנגלית, או בלדה מרגשת וקורעת לב של גדעון כפן), וגם סינון של הזמרים כי "אני לא רואה אותו מייצג אותנו באירוויזיון". אף אחד לא ייצג אותך טוב באירוויזיון, מר אמדורסקי. כולם מבאסים ת'תחת בתחרות שבה אמורים, מה לעשות, לשמוח.

יתכן שאי אפשר לקיים עונה רגילה של "הכוכב הבא לאירוויזיון" על רקע אווירת המלחמה. יתכן מאוד שזה דיסוננס שאי אפשר לפתור – כשמנסים לבחור משהו שייצג את המוזיקה הישראלית ובבת אחת מעלימים ז'אנרים שלמים: אין כמובן ראפרים בתחרות, למשל (ולא שלא עשו ראפ טוב או מעניין שנגע גם במלחמה. תפתחו יוטיוב, יש מלא). אין זמרים שמחפשים להביע מסר כואב או פוליטי (חס וחלילה חס ושלום טפו). אין שום דבר שטיפה מותח את הגבולות, בטח שלא ניסיוני. כלום. 50 גוונים של אדל. אם זה המצב, ואי אפשר לבחור שיר שבאמת מייצג את המוזיקה הישראלית – עשו לנו טובה ותודיעו לנו. ממש לא נכעס אם תשדרו סתם זמרים טובים ומקסימים שעושים טוב על הנשמה. אבל ה"גם וגם" הזה גובל בניסיון לבלף את הצופים.

לא בכינו? נקסט. רז לוי, "הכוכב הבא" (צילום מסך: קשת 12)

קחו למשל את רז לוי. הזמר יליד טבריה בא ל"כוכב הבא" עם ביצוע מקסים ומרגש באמת ל"ילד השדה" של גדעון כפן. הוא נשמע אחרת לגמרי מהאנשים שבאו לפניו או אחריו – הפרס על השוני שלו היה הדחה. כי הייחודיות והשוני שלו היו מוזרות מדי לתכנית שהתמכרה כל כך לביצועי סול עמוסי אנחות, או ביצועים מזרחיים שהתפקיד שלהם הוא לגרום לנו לייבב. זה סתם היה ביצוע טוב ומקסים ואותנטי של זמר מוכשר. הוא לא גרם לנו "לזכור את המצב בימים קשים אלה". במילים אחרות – יצאת מהשורה, אאוט. אנחנו מעדיפים הרבה יותר את מי שתשיר לנו עוד בלדה פופית שמחפשת להדמיע בכוח.

גולת הכותרת של הפרק הייתה, כמובן הקאמבק של יהודה סעדו. מדובר בפורמט ידוע של "הכוכב הבא" לאורך השנים – שימוש בסגל הרחב של "כוכב נולד" לאורך ההיסטוריה, כדי לדלות ממנו אנשים ש"יתקמבקו" למסך. אנחנו זוכרים את חובי סטאר, שהתמודד בכוכב נולד וחזר ל"כוכב הבא" כדי להפוך לנציג שלנו באירוויזיון; דיאנה גולבי, זוכת העונה השביעית, שחזרה שבע שנים אחרי וסיימה במקום השני אחרי אימרי זיו, וגם את חן אהרוני, שהתמודד ב"כוכב נולד 5" וחזר לעונה של "הכוכב הבא" שבה נבחרה נטע ברזילי, כדי לסיים שם במקום הרביעי (וזה עוד בלי לדבר על ילדי "בית ספר למוזיקה", שלא מפסיקים להגיח מכאן ומשם בתור "ההוא שהיה פעם ילד קטן וחמוד ועכשיו הוא זמר מגובש").

לא קוראים לו יהודה וואו, קוראים לו יהודה סעדו. "הכוכב הבא" (צילום מסך: קשת 12)

סעדו חזר, ונראה לי שיותר משזה מעיד עליו – שעבר לא מעט בחיים בין הזכייה ההיא לפני 18 שנה ובין הרגע שבו הוא הופיע שוב היום – זה גם קצת שיעור על הפורמט של "הכוכב". כשסעדו התמודד ב"כוכב נולד 3", למשל, היתה החלטה (מודעת או שלא) שמותר לשיר רק בעברית. כמה שנים אחר כך הטאבו נשבר. הפעם כמעט ואין תכנית בלי ביצוע של שיר לועזי, ואפילו סעדו עצמו ביצע את "Angels" של רובי וויליאמס. אחלה שיר ואחלה ביצוע, שמעיד על התרחבות הגבולות של היצירה ב"כוכב הבא" לאורך זמן (גם אם, כאמור, לא מספיק ברמה הסגנונית).

יש סמליות גדולה בנוכחות של סעדו על הבמה דווקא עכשיו. לפני 18 שנה, כשהוא עמד על הבמה וצעק "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד", לא מעט אנשים לא אהבו את זה. היום היצירה שמגיעה ממקום אמוני או דתי היא הכי מיינסטרים שיש. דווקא סעדו עצמו, ככה לפחות נראה כלפי חוץ, החליף את כיפת ה"ברסלב" הענקית בכובע אופנתי וחמוד, והמלאכים שהוא שר עליהם מגיעים משיר בריטי. אם תרצו, אלה גבולות המיינסטרים החדש – מצד אחד מאמינים, מצד שני מערביים. סעדו, שפעם נשמע כמו משהו מאוד קיצוני, היום נשמע כמעט מובן מאליו.

היי קשת, הוא לא "פרש בשיא". יהודה סעדו, "הכוכב הבא" (צילום מסך: קשת 12)

והערה אחת קטנה בכל זאת: לא חייבים לבלף אותנו, קשת. יהודה סעדו לא "פרש בשיא" ולא "לקח הפסקה" – הוא פשוט לא הצליח. סעדו הוציא סינגל לא רע בשם "מצחיק מדי", וכמובן גם הוציא אלבום, אבל לא באמת הצליח להגיע אל הקהל. מאז הוא החליט שיש לו דברים אחרים חוץ ממוזיקה ועשה לביתו. זה בסדר גמור ומותר להגיד את זה – שום דבר במותג שלכם לא ייפגע, אם תודו שחלק מהתוצרים שלכם פשוט לא מצאו את מקומם בעולם המוזיקה.

ואם לחזור לרגע למשימה הישנה של "הכוכב הבא" – בחירת הזמר שייצג אותנו באירוויזיון – נראה שאחרי שלב הבלדות המרגשות, מה שנצטרך לראות זו ורסטיליות, יכולת לייצג עוד סגנונות ועוד גוונים של מוזיקה. רגש זה חשוב והכרחי לחיים האלה ואין בו שום פסול; אבל לא חייבים לגרום לנו לבכות בכל שיר. באופן אבסורדי, בגלל שאנחנו כל כך מוצפים ברצון הזה להדמיע – רגעים אותנטיים, כמו הרגע של דור שמעון והבכי האמיתי של אסי עזר, קצת נבלעים בתוך הרעש. בכי הוא חלק מהחיים שלנו, אבל הוא צריך להיות במקומו הראוי יחד עם רגשות אחרים – צחוק, או כעס, או אהבה ואפילו שמחה. ברגע ש"הכוכב" תביא גם את הרגשות האלה למסך, אולי גם יהיה לנו נציג טוב יותר ב-11 במאי בשבדיה.