איזה עצבים: תגידו יפה ביי ביי לסיכויים שלנו באירוויזיון

במסגרת תפקידי החדש יחסית כמבקר טלוויזיה, מאוד קשה לי לגעת ברגש ושמו כעס. לפעמים אני אוהב תכנית יותר, לפעמים פחות, אבל לעתים מאוד רחוקות אני ממש מתעצבן. אולי זו קהות חושים. אבל יש רגעים בחיים של אדם, בהם גם אם הוא הפך ציני לחלוטין (תגובת נגד למי שכל הזמן מנסים לרגש ולרגש), בבת אחת משתחררת לך הקריזה.

למשל, כש"הכוכב הבא" מדיחים את האמן הכי מוכשר שלהם בעונה העשירית, שהפרק ה-17 שלה שודר אמש (ראשון). כן, ירדנו מתשעה לשמונה (ובפרק שישודר הערב, זה כבר יהיה שבעה מתמודדים), והכותרת הגדולה היא שיונתן ביטון עף. עף באחוזים מעליבים למדי (62 אחוז). וכך נגדעה סופית האפשרות למשהו שונה באמת שייצג אותנו באירוויזיון. כשאתה מביט על השמינייה שסיימה את הערב – שי טמינו, ליאן בירן, אוראל דביר, מיקה משה, דור שמעון, אור כהן, עדן גולן ואריק סיני – קשה שלא להתעלם מהעובדה שהשבלונה ניצחה. ובענק.

הקהל התאהב, אבל. עדן גולן, "הכוכב הבא" (צילום מסך: קשת 12)

יש כאן זמר מזרחי מובהק אחד (שמעון), זמר אחד שמייצג את המוזיקה הישראלית הקלאסית (סיני), זמר אחד שקצת מרפרר לישראליות צברית עם סנדלים (דביר) וחמש זמרות צעירות – כולן סביב גילאי העשרה, שבסוף הן אותו גוון. מה שאני קראתי לו "50 גוונים של אדל".

מקרה מבחן מעניין הוא של הזמרת שללא ספק הפקת "הכוכב הבא" מסמנת כזוכה – עדן גולן. גולן בת ה-20 היא זמרת טובה מאוד – לטעמי, אפילו טובה מדי. מהוקצעת, מתוקתקת, נראית טוב, במילה אחת: אמריקה. גם הביצוע שלה אתמול ל"The Climb" של מיילי סיירוס – שיר שלדעתי אף אחד באולם חוץ ממנה לא הכיר – היה בסופו של דבר חו"ל. זה נשמע אמריקאי, זה נראה אמריקאי, וזה גם קיבל אחוזים פסיכיים – כי גם הקהל התאהב באמריקאיות הזאת.

לא טוב להיות ישראלי. יונתן ביטון, "הכוכב הבא" (צילום מסך: קשת 12)

אבל זה לא באמת מפה. וכאן נמצא הפער בינה לבין יונתן ביטון – ביטון הוא, בראש ובראשונה, ישראלי. כן, הוא קורץ מאוד לתרבות ההיפהופ (שבסופו של דבר נולדה באמריקה), בוודאי כשהוא עלה לבצע את "פחד אלוהים" של כפיר צפריר (יוצא אחת העונות הקודמות), אבל היצירה שהוא מביא למסך – הטקסטים המהירים והכנים (לפעמים עד כאב), הסגנון המוזיקלי שלא מפחד לקרוץ גם למזרח, השולחן הרחב והנגנים מסביב – כולם מביאים למסך את ישראל. משהו שנשמע הרבה יותר מקומי, הרבה יותר מכאן (לטוב ולרע) מאשר אנחות הסול של גולן.

אולי יש פה סיכוי. שי טמינו, "הכוכב הבא" (צילום מסך: קשת 12)

וזה בדיוק מה שכל כך מרגיז בהדחה שלו – כי אם מדברים על השאלה "מה יעבוד באירוויזיון", הרי שהתשובה – בהסתמך על השירים שלנו שהצליחו (לא רק אלה שזכו, אלא גם כאלה שהגיעו למקומות גבוהים), הם היו כאלה שהצליחו לשלב בין פופ אירופאי סקסי לבין יצירה שמביאה משהו מכאן. זוכרים את "חי" של עפרה חזה ז"ל? את "כאן" של הדצים? את "דיווה" או "טוי"? כולם שיחקו את המשחק האירוויזיוני, אבל היה בהם משהו מאוד מקומי. משהו שאפשר לייצר רק כאן. ובחירה במשהו חו"לי לגמרי, לטעמי, תפספס את המטרה. בטח בתקופה שבה יש ערך גם בייצוג של משהו ישראלי – זה ממש לא מובן מאליו.

באחד הרגעים, כדי לקדם תוכן שיווקי כלשהו, אסי עזר ביקש להזכיר ש"בכוכב הבא צריכים להיות נועזים". ואותי זה נורא שעשע, כי אם יש משהו שההדחה של יונתן ביטון מסמלת היא כמה להיות נועז זה בדיוק מה שאתה לא צריך כדי להיות ב"כוכב הבא". אתה צריך להיות בתוך השבלונה שלך. בתוך התבנית שסימנו לך – ואם תעז לצאת ממנה, אוי ואבוי.

זה לא יילך בינינו. אריק סיני, "הכוכב הבא" (צילום מסך: קשת 12)

קחו למשל את אריק סיני, שממשיך באותה המגמה מתחילת העונה. אתמול הוא ביצע את "הללויה" של לאונרד כהן זצ"ל – שיר יפהפה, אבל בדיוק אותו השטיק שקיבלת מסיני לאורך כל העונה. שירים קלאסיים, מבוגרים, שירים שמתאימים לזמר שהוא וליכולות ההגשה שלו. זה עבד כי סיני מספק לקהל את הרגש הנוסטלגי, ומאפשר לשופטים לעשות את הסטנדינג אוביישן, אבל אין לזה ערך אמיתי.

פעם אמרו על בית"ר ירושלים, שהיריבות שלה נכנסו לפיגור 2:0 כבר בשער הגיא. אריק סיני מקבל "כחול" עוד לפני שהוא מתחיל לשיר. הנראטיב שנבנה סביבו, של הזמר המבוגר והמנוסה, "קולה של ישראל היפה", הוא טוב מכדי להיכשל. הוא צריך להיות ממש, אבל ממש גרוע, כדי לפספס עם סיפור מוצלח שכזה. והוא זמר די טוב, אז בינתיים זה מחזיק; נראה עד מתי.

ביצוע מרענן זה גם משהו. מיקה משה, "הכוכב הבא" (צילום מסך: קשת 12)

חוץ מזה מילה טובה מגיעה למיקה משה – שדי שיחקה אותה עם הביצוע הקטן והמרענן ל"Baby One More Time" של בריטני ספירס. זה בדיוק, בעיניי, מה ש"הכוכב" צריכה להציע – זמרים טובים ומוכשרים, שמוכנים לצאת קצת מהגבולות של עצמם. זו היתה בחירה מקורית, שנעשתה בצורה טובה ואפילו העלתה חיוך – אחלה מן אחלה. גם שי טמינו ("מה אתה רוצה ממני" של חנן בן ארי) ראויה לציון מהסיבות האלה בדיוק – זה היה ביצוע אותנטי, אמיתי, שהצליח לגעת בלב. גם דור שמעון בא להרים עם "עם ישראל חי" של אייל גולן, וזה היה לטעמי די מוצלח.

בא להרים. דור שמעון, "הכוכב הבא" (צילום מסך: קשת 12)

ואת זה אי אפשר להגיד על הביצוע שהכי פחות אהבתי – וזו ליאן בירן עם הביצוע ל"אף אחת" של מירי מסיקה. במקור, השיר של מסיקה הוא שיר של אנדרסטייטמנט – יש בו גם לא מעט הומור עצמי, ביצוע קטן יחסית ולא ראוותני. בירן הפכה אותו לשואו, עשתה אותו מאוד תיאטרלי, ולדעתי עיקרה את השיר מהחן שלו. זה לא שיר שאת אמורה לצעוק ביבבות, אלא שיר שאת אמורה לנהל בעדינות. היא עברה כי הרף שלה היה די נמוך, אבל בעיניי זה לא היה ביצוע ששירת אותה לקראת ההמשך.

לא ככה. ליאן בירן, "הכוכב הבא" (צילום מסך: קשת 12)

בקיצור, קשה להתעלם מהעובדה שאם מסתכלים על הרשימה – הרי שיש לנו, בעצם, שלושה פרונט ראנרים די ברורים לקראת סוף הדרך. עדן גולן, אריק סיני ודור שמעון. כל אחד מהם מייצג ז'אנר מובחן, שבולט מכל היתר; כל אחד מהם בנה לעצמו את נראטיב הזכייה האפשרי; והם נראים כמו זוכים די טבעיים. ברמה האישית, לי נשאר להחזיק אצבעות לשי טמינו. אולי היא תביא משהו טיפה יותר אותנטי לבמת האירוויזיון. כרגע, זה עוד מאותו הדבר.