תעשו חיים: הסדרה שלא תאפשר לכם להוריד עיניים מהמסך

איך עושים דברים? מי בכלל זוכר? מאז שהמציאות התהפכה עלינו, כך גם ההתנהגות שלנו השתנתה לאין שיעור. אני צועד ברחוב ורואה חרדה חברתית קולקטיבית שהשתלטה על כל חלקה טובה, אנשים הולכים עם זיק חשש בעין, חושדים אחד בשני, מכוסים מכף רגל ועד אף. אפשר להגיד שכבר התרגלנו, לפחות חלקית, אבל זה יהיה עצוב. מי בכלל רוצה להתרגל לזה? אנחנו רוצים לחזור לרגיל של לפני. לפעמים אני תוהה אם אי פעם היה בכלל רגיל.

אם תשאלו את ג'ון ווילסון, אין דבר כזה רגיל. וזה מה שיפה. ווילסון הוא דוקומנטריסט עם עין יוצאת דופן לרגעים שנופלים בין החריצים של הרגיל, מסוג הדברים שאם שמתם לב אליהם, אולי הייתם מצלמים לאיזה סטורי ושוכחים מהם עוד לפני שהסטורי היה נמחק. אצלו שום דבר לא נמחק. אחרי שנים של איסוף חומרים ברחבי העיר המפורסמת והמצולמת ביותר בעולם, ווילסון איגד את כל הרגעים הקטנים וחסרי החשיבות הזו ליצירה אחת שמגדירה מחדש את המונח גדולה מסך חלקיה – How To With John Wilson (שזכתה בישראל לשם "המדריך לחיים בניו יורק").

למרות שעונתה הראשונה על ששת פרקיה הסתיימה בסוף נובמבר, הסדרה המוזרה הזו של HBO לא השאירה אימפקט גדול, וסביר שברוב סיכומי השנה המתקרבים תמצאו יותר את "טייגר קינג" מאשר את היצירה של ווילסון, אבל אל תטעו – מדובר בהישג הדוקומנטרי המצטיין של 2020. כמעט הכל מטעה בסדרה הזו: דברים שחשבתם שאתם מכירים יתהפכו לנגד עיניכם בהינף של שבריר שנייה והמוזרות הבנאלית שצצה בכל פרק, לפעמים מודגשת על ידי זום קטן או תנועת מצלמה חדה, לא מפסיקה להפתיע אפילו לרגע. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה צפיתי בסדרה שמנעה ממני להוריד את המבט מהמסך אפילו בשביל למצמץ.

יש ב"מדריך לחיים בניו יורק" משהו מטעה באופן כמעט מכוון, וזה מתחיל כבר בשמות הפרקים: "איך לנהל סמול טוק", "איך להכין ריזוטו" או "איך לשפר את הזיכרון" נשמעים כמו פרסומת שתעבירו ביוטיוב, אבל מהווים רק סיפור מסגרת לצלילה סקרנית לעומק התודעה האנושית. גם הסגנון של ווילסון – אדם עם מצלמה שעושה ווייס אובר וקצת ריאיונות – נשמע על פניו כמו משהו שראיתם אינספור פעמים, מה שמתגלה במהרה כשגוי, כי מעולם לא ראיתי שימוש כזה פשוט ובו זמנית חדשני בכלים הקולנועיים הבסיסיים האלו. אפילו הטון של ווילסון, שנשמע כמו אדם שחי על איזשהו ספקטרום של נכות חברתית, מתגלה כהטעיה כשמבינים שלאיש יש חוש שישי לתקשורת בין אישית שמצליח להוציא גם מהפוזאיסט הכי גדול אנושיות יוצאת דופן.

לא מפסיק להפתיע לשנייה. ג'ון ווילסון ב"מדריך לחיים בניו יורק" (צילום: HBO)

ובכלל, יוצא דופן הוא מונח שמצליח להגדיר את הסדרה במובן המאוד בסיסי של הביטוי. המצלמה של ווילסון מאתרת רגעים שוליים שדולפים מדופן המציאות, סדקים במטריקס אם תרצו, והופכת אותם למופע המרכזי. שוט של שקית לחם שקשורה לעמוד רכבת, כוס קפה נשטפת בנהר מים מברז כיבוי, אדם מביט על חשבון עם מבט מרוכז מדי, אדם שצבע מכנסיו זהה לצינור שמונח לידו. כל אלו הופכים באופן פיוטי להפליא – ובו זמנית נטול פאתוס – לאמנות של ממש באמצעות עריכה נהדרת והדיקלום המגומגם של ווילסון. במידה מסוימת, בעבודת עריכה שאני רק יכול לנחש שהיתה סיוט, ווילסון לוקח אינספור אותיות מעיתונים שונים ומחבר אותן יחדיו כדי ליצור שירה טלוויזיונית.

"המדריך לחיים בניו יורק" מצליחה להישאר יצירה מרתקת, כיפית, מצחיקה, מרגשת ומאוד מפתיעה שמפעילה את הנפש לכל אורכה. הרעיונות שעולים מתוכה אינסופיים כמעט כמו חומרי הגלם שממנה נוצרה והסיפורים הקטנים, לפעמים הכי קטנים, שמוצגים בתוכה מהדהדים הרבה יותר מכפי שהייתם מצפים. מעבר לכך, גם יכולות הריאיון המאוד נדירות של ווילסון מצליחות להביא כמה דמויות אנושיות להחריד, ולפעמים פשוט מחרידות, במה שאני רק יכול לקרוא לו הומור מבוכה הפוך. האנשים שמוצגים בסדרה אולי היו נתפסים כנלעגים בכל פורמט אחר, אבל ווילסון המתוק מוציא מהם פן אחר והמבוכה הופכת לסקרנות שמתגלה לעיתים כהתגלות. מדהים כמה אפשר לגלות ברגע שמתחילים להסתכל בין החריצים של הנורמלי.

★★★★★ חמישה כוכבים
"המדריך לחיים בניו יורק" (2020), שישה פרקים, להשיג בסלקום TV וב-HOT HBO