עולם חדש ורוד: "הגיע הזמן שלנו להתחיל לנהום"
התקשורת מחמיצה את הסיפור של המחאה. הסיפור הזה הוא הסיפור של הצעירים והם היחידים שיודעים לספר אותו. שחר פינק, פעיל.ה תל אביבי.ת בקבוצות המחאה הצעירות, מסביר.ה למה הם כבר חמישה חודשים ברחובות \\ טור אישי
הלכתי לעצרות לזכר רבין במשך שנים. בחמישי הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שם משהו כל כך רלוונטי למציאות היום. הבנדנה הוורודה שלי נשארה על האנדרטה
אז אתמול הפגנו בבלפור, שבוע 19 ברציפות. בנוהל.
התחלנו את הערב בכיכר ציון והמשכנו בצעדה לבלפור, לציון 25 שנה לרצח רבין. ערב הרצח עצמו מאוד מעורפל לי. אמא שלי ישבה בחושך מול הטלוויזיה. תיעוד הירי היה באיכות ירודה ובחדשות ביקשו לכבות את האור בבית כדי שיהיה אפשר לראות טוב יותר (יכול להיות שהמצאתי את כל זה?); משהו חמור קרה, את זה הבנתי, אבל עד כמה חמור, ממש לא הבנתי. בימים אלה אנחנו מקבלים הוכחות חדשות עד כמה הדרדרנו.
בחמישי צעדנו בתל אביב.
הצעדות התל אביביות תפסו תאוצה בזמן הגבלת הקילומטר, צעדות מטורפות (של הרבה יותר מקילומטר) שבמהלכן נחסמנו, נכלאנו, נרמסנו על ידי סוסים, נעצרנו בלי סיבה וקיבלנו דו"ח על דו"ח. כמה חוויות חווינו בחודשים האחרונים. זה די מטורף. במיוחד לאור הזהות של הרבה מאיתנו: תל אביביות מפונקות, לוגמי אמריקנו קר ובולסות המבורגרים בויטרינה.
סיימנו את הצעדה במפתיע (או שלא? אין לי מושג איך אנחנו מגיעות לאן שאנחנו מגיעות, לפעמים זה מרגיש רנדומלי ולפעמים מחושב מראש) מול האנדרטה לרבין, במקום בו הוא נרצח לפני 25 שנים אחרי עצרת השלום. זה היה מרגש. הלכתי לעצרות לזכר רבין במשך שנים. בחמישי הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שם משהו כל כך רלוונטי למציאות היום. הבנדנה הוורודה שלי נשארה על האנדרטה.
כשניסיתי לחשוב מה יהיו הסיסמאות שנצעק בהפגנה בשבת בבלפור, היה לי קשה. באופן כללי נהיה לי יותר ויותר קשה להשתמש במלים, הן פשוט איבדו משמעות. הכל מוגדר מחדש או מותאם לזהות הדובר. כבר לא משנה בכלל אם מה שנאמר נכון או לא. "אמיתות" היא כבר לא תכונה נדרשת בימינו. לפייק ניוז יש כוח כמו לעובדות מוצקות, אם לא יותר.
המושגים שהכרנו עוברים מתיחת פנים ומשווקים מחדש. פתאום הסכם עסקי עם יישות שאין לנו עוינות איתה זה "שלום". אם זה לא מספיק, גם כל מה שתפסנו עד כה כ"שלום", מוגדר בשבילנו מחדש ורטרואקטיבית ונהפך למילה נרדפת לפחדנות ולחולשה. "הבטחת בחירות" זה משהו שאומרים כדי להגיע להשגים בבחירות, היא בוודאי לא מחייבת. "דמוקרטיה" זה מנגנון שנועד לשמר את החזק בעמדתו, ועוד ועוד. איך יכולנו לטעות במשך כל כך הרבה זמן ולחשוב אחרת? סמולנים טיפשים שכמותנו.
נדמה לי שהמהפכה האמיתית מתחילה בשלב המדויק שבו נמאס לנו לנסות ולהבין ולקבל את הדברים כפי שמציגים לנו אותם. הסבלנות להסכים עם המציאות, ההכרחים שלה, הסיבות הטובות וההגיוניות שבגללן הדברים "חייבים להיות כפי שהם" פוקעת ובמקומה מפעפע חוסר שקט.
אתמול בכיכר ציון עמדנו מתחת למרפסת הידועה לשמצה, בה רה"מ הנאשם שלנו ניצח על מקהלת הסתה ושנאה שנגמרה ברצח. הדגלים הוורודים שלנו קרעו קרעים בחשיכת הערב והמקום, יוצרים נקודות של אור
סופסוף התחלנו לפתח הפרעות קשב חיוביות – נמאס לנו כבר להקשיב למי שמנסה לשכנע אותנו שהכל סבבה, שאנחנו מגזימות. נמאס לנו לקבל שקרים, רמיה וגניבת דעת וקולות כחלק לגיטימי מ"המשחק הפוליטי". נמאס לנו שנבחרי הציבור שלנו שנבחרו כדי לייצג אותנו ולדאוג לנו, מפקירים אותנו בידיו של נאשם אחד ועושי דברו שכל עניינם הוא לחלץ אותו ממשפט. נמאס לנו שכופים עלינו חוקים דרקוניים ורנדומלים בעוד שנבחרי ציבור לא חשים שום מחויבות כלל לאותם החוקים.
על זה נאמר "מה שמותר ליופיטר אסור לשור". ובכן, לשוורים נמאס והם הולכים לנגוח בכס של יופיטר עד שזה ירד ממנו ויפנה מקומו אחר. המדינה שלנו, ולא של יופיטריהו. אנחנו יוצאים לרחובות ותובעות בעלות על חיינו ועל המקום בו אנחנו חיים.
אתמול בכיכר ציון עמדנו מתחת למרפסת הידועה לשמצה, בה רה"מ הנאשם שלנו ניצח על מקהלת הסתה ושנאה שנגמרה ברצח של ראש ממשלה בישראל. הדגלים הוורודים שלנו קרעו קרעים בחשיכת הערב והמקום, יוצרים נקודות של אור. באנו כדי לגרש את החושך במקום בו הוא נוצר, זו אמירה חזקה בפני עצמה.
רבי נחמן מברסלב אמר פעם לתלמידיו: "נכון שאתם אנשים כשרים אבל לא לזאת הייתה כוונתי, רציתי שתהיו כחיות הנוהמות ביער לילות שלמים". הגיע השעה שלנו לנהום. נתראה בבלפור ובכל נקודות המחאה.