המחתרת הוורודה

הכתבים והעורכים ששינו לנצח את התקשורת ואת החברה הישראלית

להיות גיי היה מחוץ לחוק והסיקור התקשורתי נע בין גועל למציצנות, עד שקבוצה של עורכים וכתבים צעירים מלאי תעוזה עשתה מהפכה. עכשיו הם חוזרים לימים ההם

מורשת אבותינו. הזמן הוורוד 1999
מורשת אבותינו. הזמן הוורוד 1999
12 ביוני 2019

בית ידיעות אחרונות, 1991. איציק יושע חוצה בדריכות את מסדרונות המערכת אל עבר חדר עורכי החדשות, אצבעות ידיו מהודקות סביב שער העיתון של אותו בוקר. כמה דקות לפני כן, בזמן עיון שגרתי ומעבר על כותרות, יושע נחרד לגלות שאת עמודי החדשות מעטרת שוב באותיות דפוס שחורות וגדולות הכותרת "רצח על רקע הומוסקסואלי", מסוג הכותרות שגורמות לארשת הפנים החביבה שלו להתכווץ בכעס. "מי אחראי לזה?", הוא שואל, "ממתי להיות הומו זה מניע לרצח? אם אתה הומו אתה תירצח?". העורך שמולו מגמגם ויושע ממשיך: "הוא נרצח כי היה אידיוט שרצח אותו, נתתם פה לגיטימציה לרצח". הוא עוזב את החדר. זה אמנם ייקח קצת זמן, אבל לאט לאט הכותרות האלה ייעלמו. יושע, אז כתב בכיר בידיעות אחרונות ולימים עורך תוכניותיו של יאיר לפיד ותוכניות אחרות בפריים טיים הישראלי, מבסס את עצמו כאחד העיתונאים המוערכים בישראל. מעבר לעשייה עיתונאית מפוארת הוא גם הומו מחוץ לארון במערכת התקשורת החזקה במדינה. באותם ימים זה רחוק מלהיות מובן מאליו.

יושע (63), כיום עורך ומגיש התוכנית "חלון גאווה" בכאן תרבות, מדפדף אחורה בזמן. "זה היה מטריף אותי, ולאט לאט הכותרות האלה נעלמו. לנוכחות שלנו הייתה משמעות", הוא מתייחס לפעולה שלו ושל הומואים אחרים בתקשורת לנקות את השיח הנגוע. "זה לא אומר שלא היו גילויים של הומופוביה מאחורי הגב, אבל הדפנו אותם, לפעמים בנחישות". בהתחלה מדובר בהתגנבות יחידים של יושע, אבל היא לא מתרחשת בוואקום. כמו במלחמת שוחות סיזיפית, ישנם גם אחרים, בהעיר, במעריב ובעיתונים נוספים, סוכני שינוי מטעם עצמם, אך חברים לאותו מאבק – אז המאבק ההומו־לסבי, אחר כך המאבק הלהט"בי. לימים יכנה אותם הבמאי יאיר קדר בסרטו "הזמן הוורוד" מ־2009 "המאפיה הוורודה". המונח הזה גרר גם ביקורת ולא היה חביב על כולם. יש שחשבו שהוא מזיק (אמירות כמו של ח"כ בצלאל סמוטריץ' מ־2015 על כך ש"יש המון הומואים בתקשורת והם קובעים לכולנו מה צריך לחשוב" בטח לא עזרו), אבל כך או כך הוא התבסס על מציאות ששינתה את עולם התקשורת, ובעקבות זאת – את החברה הישראלית כולה.

"ממתי להיות הומו זה מניע לרצח?". איציק יושע (צילום: ורדי כהנא)
"ממתי להיות הומו זה מניע לרצח?". איציק יושע (צילום: ורדי כהנא)

כדי להבין את עוצמת הנחישות, האומץ ומידת ההקרבה של יושע וחבריו, יש לחזור לאייטיז. ב־1980 מפרסם הסופר, המשורר והעיתונאי יותם ראובני את סדרת הכתבות "הגזע המקולל", שנתיים אחרי ספר הביכורים שלו "בעד ההזיה", שקיבל מעמד של ספר פולחן ועסק באופן חלוצי בחיים של הומואים בישראל. "הגזע המקולל" הוא מסמך דיכאוני שדן בבדידות ובהסתרה, ומציג זיונים בתאי שירותים ציבוריים ושוטטות בגן העצמאות בימים שבהם להיות הומו היה לא חוקי ובטח לא מקובל, כשהסיקור התקשורתי נע בין גועל למציצנות, עם כותרות כמו "קוקסינל נדרס בתל ברוך" ו"גן הסוטים". על גישתו של ראובני אפשר אולי ללמוד מריאיון בהארץ ב־2016, אז אמר: "אף הומו לא יכול להיות שלם, כי יש בו את ההומו הפנימי".

"כשאני התחלתי להתלבט עם עצמי האדם היחיד שהכרתי בתקשורת היה זלמן שושי, זהו. כשהבנתי שאני הולך להיות זלמן שושי ניסיתי להתאבד"

לדברי יושע, "יותם שייך לתקופה שבה ההומופוביה הפנימית הייתה מאוד חזקה. הרגשת מקולל, מנודה, שאתה מחוץ למחנה. הכל שחור, חסר תוחלת, אפל, דיכאון, כמו אצל עמוס גוטמן (הבמאי הישראלי הראשון שעסק ישירות בחומרים להט"ביים – ע"ס). זאת דמות ההומו הראשונה בשנות ה־70. אחר כך היא קיבלה פנים מגוונות ומציאותיות יותר". הנראות הלהט"בית בתקשורת באותם ימים מתרכזת בעיקר סביב דמותו של זלמן שושי ז"ל, שעסק בזנות וסבל מבעיות נפשיות ונודע כ"קוקסינל חביב העיתונות". ד"ר עמית קמה, מרצה בכיר לחוג לתקשורת במכללת עמק יזרעאל, אז חייל בצבא, מספר: "כשאני התחלתי להתלבט עם עצמי האדם היחיד שהכרתי בתקשורת היה זלמן שושי, זהו. כשהבנתי שאני הולך להיות זלמן שושי ניסיתי להתאבד".

התפנית מתרחשת לקראת אמצע שנות ה־80, במה שקמה מכנה "גרעין התגבשות": "אדם אחד הומו, במידה פחותה לסבית, יוצא מן הארון – אני קורא לזה הארון המערכתי, במקום העבודה – ואחרי שאותו אחד או שניים או שלושה מנסים את המים ולוקחים סיכון, ורואים שאין סיכון או שהוא לא איום ונורא, אז מצטרפים עוד אחד ועוד אחד ועוד שניים. ואז נעשית אווירה, מתחיל להיווצר איזה גרעין. הראשון היה יותם ראובני, אחר כך אילן שיינפלד. עוד כמה מהגרעין הם איציק יושע, אבנר ברנהיימר וחזי לסקלי".

בראשית ימי המקומונים

השנים האלה הן גם שעתם היפה של המקומונים. החלום התל אביבי הליברלי שמתגבש מתוקשר דרך עיתונים כמו העיר וחדשות, שלא היה מקומון אבל נערך באווירה ברנז'אית. הדמות המשפיעה בהעיר באותם ימים הייתה של המשורר ומבקר המחול חזי לסקלי. לסקלי, שמת בגיל 42 אחרי שחלה באיידס, היה דמות נערצת, מחוץ לארון, שעסק באופן חופשי בנושאים להט"ביים. הבמאי יאיר קדר (49), שהצטרף למערכת העיר ב־1991, מנסה לצייר את דמותו: "בחרתי בו להיות המנטור שלי. הוא היה איש חכם, מתורבת, בעל טעם טוב יותר מכל אחד אחר שהסתובב בתל אביב עד אותה התקופה, אינטלקטואל מאוד מרשים. הייתי בן לוויה שלו, הלכתי איתו להיכל התרבות והרגשתי כאילו ים סוף נפתח. מנהל היכל התרבות הולך, מנהל הלהקה בא, אוהד נהרין היה רודף אחריו בבקשה שיתרגם לו טקסטים מהולנדית, כולם התייחסו אליו ביראת כבוד. הוא סלל את הדרך, קבע דברים של טעם, שפה, אטיטיוד, הוא היה החכם מכולם".

החכם מכולם. חזי לסקלי (צילום: גל אוחובסקי)
החכם מכולם. חזי לסקלי (צילום: גל אוחובסקי)

לסקלי היה גם המנטור של הכתב הצעיר גל אוחובסקי (61), שהגיע להעיר ב־1983 והצטרף גם הוא לרשימה המכובדת של גרעין ההתגבשות. אבל לסקלי, אף שהיה כותב על תכנים להט"ביים, השתייך לאסכולה אחרת. "הוא יצא מהארון וכתב על תכנים אבל לא היה חלק מהאופרציה של האגודה", אומר קדר, "וכשחיפשו הומו לטלוויזיה הוא לא היה הולך". בן טיפוחיו אוחובסקי, שב־1990 יתמנה לעורך העיר, פרץ דרך בנושא. ב־1986 החל להתפרסם בעיתון הטור השבועי "בנים" תחת השם הבדוי משה, שמתאר את חוויותיו של בחור הומו בעיר הגדולה, על שלל הלבטים והקשיים, כזה שמאפשר גם לסטרייטים להתחבר. "פחדתי שאם אכתוב בגוף ראשון זה ימתג אותי בתור הומו ואז יחשבו שאני רק הומו ולא מלא דברים אחרים", סיפר אוחובסקי ב"זמן הוורוד". "רק שני אנשים ידעו מי זה משה, אני והעורכת שלו עפרה ריזנפלד, שהוא היה מביא לה את הטור ליד", נזכר בשעשוע יושע, שהיה שכנו של אוחובסקי בתקופה ההיא.

כתב תחת השם הבדוי משה. גל אוחובסקי (צילום: יולי גורודינסקי)
כתב תחת השם הבדוי משה. גל אוחובסקי (צילום: יולי גורודינסקי)

ב־1984 הוקם העיתון חדשות, ויושע נמנה עם צוות ההקמה שלו. "אני חושב שעצם ההתנהלות באופן טבעי, רגוע ושקול בכל מה שקשור להומואיות, גרמה לסביבה להיות הרבה יותר מודעת, הרבה יותר פתוחה, ובאופן טבעי נטיית לבם של האנשים במערכת הייתה הרבה יותר פלורליסטית", מספר יושע. אבל אלה גם הימים שבהם אל מערכות החדשות זורמות ידיעות על "הסרטן של ההומואים". התפרצות מחלת האיידס מעוררת איתה מחול שדים, בקהילה ובחוץ. "לא הבינו מה זו המגפה הזאת שפוקדת את העולם, אז התגובה הייתה מאוד היסטרית, גם של הומואים אבל גם של סטרייטים, אנשים פחדו וחשבו שאנחנו מצורעים ושצריך להתרחק". יושע נזכר באנקדוטה מאותם ימים שאותה יספר לו העורך רינו צרור רק שנים אחר כך. "יום אחד נכנס אליו אחד הכתבים הבכירים בעיתון ותבע ממנו להרחיק אותי מהמערכת". צרור לא חשב פעמיים. "הוא קילל אותו וזרק אותו מהחדר". יושע אומר: "זאת תגובה מדהימה שלו, ויותר מזה – הוא לא סיפר לי בזמן אמת כדי לא לבאס אותי, אלא רק אחרי 15 שנים".

כבר לא התגנבות יחידים

"כשהגעתי למעריב בסוף שנות ה־80, תחילת ה־90, היו כותרות כמו 'רצח על רקע הומוסקסואלי', כאילו הומוסקסואליות יכולה להיות מניע לרצח, והיו כל מיני כאלה שבאמת דרשו מדי פעם ללכת להעיר לעורכים", נזכר אבנר ברנהיימר (52), עיתונאי, סופר ותסריטאי (שבין השאר כתב את "יוסי וג'אגר" ויצר את הסדרה "מי ירה בילדי הברנוער"), שבאותה תקופה היה כתב המוספים הצעיר והמבטיח של מעריב. "בשביל לתקן היית צריך להיות מחוץ לארון, מה שלא היה בכלל ברור מאליו באותה תקופה. הייתי בן 22 עם חוזה קיבוצי במעריב, אני בעצמי רק התחלתי לצאת מהארון, וזה היה מאוד לא פשוט להעיר לאנשים על איך הם כותבים".

"היינו מאוד לא נחמדים למי שפגע או העליב. מה זה לא נחמדים, הבהרנו להם שהם צריכים להתקדם למאה ה־ 21"

בדיעבד ברנהיימר די בטוח שהוא היה "דה אונלי גיי אין דה וילג'": "כל ההומואים הצעירים היו הולכים למקומונים, להעיר ולחדשות. זה לא שהיה תיאום בין האנשים. אני יודע שבמקביל איציק יושע בידיעות היה עושה את זה גם, אבל לא היה לי שום קשר איתו, לא הכרתי אותו, לא תיאמנו בטלפון דברים. אלה היו איים, יוזמות פרטיות". ברנהיימר ביקש לכתוב בעיתון על נושאים להט"ביים. "אני זוכר שכשהתחלתי לכתוב על הנושא היו המון הרמות גבה, אבל היה מין נימוס, לאנשים לא נעים להגיד, אז איכשהו זה עבד, הם היו נבוכים מדי – 'נו טוב, שיתחיל לכתוב את הדבר הזה שלו וגמרנו, לא נתחיל להסתבך איתו עכשיו'".

במחצית הראשונה של שנות ה־90 מעריב עובר שינויי בעלות. בתחילה היה זה רוברט מקסוול שהגדיל את אחיזתו בעיתון ואחריו עופר נמרודי. שניהם ניסו להחיות את "העיתון הנפוץ במדינה" באמצעות דם צעיר ורענן שמגיע, כמובן, מהמקומונים. שמות כמו רינו צרור וציפה קמפינסקי שמגיעים מחדשות; מולי שגב ורותי רודנר מזמן תל אביב; מגיעים גם אדם ברוך ז"ל, אמנון רבי, אמיר בן דוד ואילנה שובל־שקד ז"ל, וגם גל אוחובסקי שמתמנה לעורך "תרבות מעריב" ב־1993 . "האווירה נהייתה יותר פרו להט"בית", אומר ברנהיימר, "היו הרבה מאוד סטרייטים שמאוד תמכו ועודדו אותי לכתוב על הנושא. הייתה תחושה בקרב אנשי התקשורת שזה נושא שצריך לטפח ולקדם, יש המון סטרייטים שמגיע להם קרדיט".

לדברי ברנהיימר, עם הצטרפותו של אוחובסקי למעריב "התחילה להיות אג'נדה יותר מדוברת. אם קודם הייתה פעולה של אנשים בודדים, התגנבויות יחידים, אז זה כבר היה עם דיבור שצריך לקדם את האג'נדה הזאת, והיינו מאוד לא נחמדים למי שפגע או העליב. מה זה לא נחמדים, הבהרנו להם שהם צריכים להתקדם למאה ה־ 21". ברנהיימר נזכר בכמה ציוני דרך, אחד מהם מאמר שבו תקף בצורה חריפה את המתמודד לרשימת העבודה רון חולדאי, שב־1995 אמר "שני הומואים מתנשקים מגעילים אותי כמו ג'וקים". "הוא השתנה ב־180 מעלות ותרם המון לקהילה מאז", מדגיש ברנהיימר, "אבל הוא היה צריך לחטוף אז, והוא חטף, הוא עבר בית ספר".

עבר בית ספר. רון חולדאי (צילום: איליה מלניקוב)
עבר בית ספר. רון חולדאי (צילום: איליה מלניקוב)

ברנהיימר נזכר גם ברגעים מורכבים יותר, כמו סיקור האיידס. בשיתוף עם אילנה שובל־שקד הוא כתב מאמר דעה במוסף סופהשבוע שקרא לא לנדות נשאים מהחברה. "פוליטית היה מאוד מסובך לכתוב על זה, זה היה אחד האתגרים הגדולים. נאבקנו להיחשב לגיטימיים, ככה שהאיידס לא הוציא אותנו טוב והייתה פוליטיקה של בוא נחביא את זה, שזה לא קשור להומואים כי זה מוציא שם רע. אני מאוד התנגדתי, חשבתי שהמסר שהומואים יידעו וייזהרו יותר חשוב ממה יחשבו על הומואים, ובמקביל שצריך להעביר את המסר שצריך לקבל ולא לדחות מהחברה. כל הומו שיידבק כי הוא לא קרא בעיתון – זה על הראש שלי ובאחריותי".

שביל ענקי של גיליונות

הניינטיז המוקדמות היו קריטיות למאבק. לאחר ביטול האיסור בחוק על משכב זכר בוטלה ב־1993 גם האפליה בשירות בצבא. באותה שנה התקיים האירוע הפומבי הראשון לציון יום הגאווה בשינקין, וב־1994 זכה עובד אל על יונתן דנילוביץ' בבג"ץ תקדימי שחייב את החברה להעניק לבן זוגו את אותן ההטבות שמקבלים בני זוג הטרוסקסואלים של עובדים. ב־1991 מתחיל מאבק ממושך של אדיר שטיינר, שהיה בן זוגו של אל"מ דורון מייזל שנפטר באותה שנה מסרטן. שטיינר, שנאבק על זכויותיו כאלמן צה"ל, הופיע בתוכנית "המעגל" בערוץ 2 הצעיר אצל מלך הפריים טיים הבלתי מעורער דן שילון, שהציג את האורח כך: "תכירו, זה אדיר שטיינר והוא מבקש להיות מוכר כידועה בציבור". שטיינר מתקן את שילון במקום, בשידור חי, בפריים טיים: "לא, כידוע בציבור". ב־1996, לאחר שעתר לבג"ץ באמצעות האגודה לזכויות האזרח, הוא הוכר כאלמן צה"ל.

"הכניסה של הטלוויזיה ומשרדי הפרסום בשנות ה־90 שינתה את פני התקשורת, וזה הפך להיות עולם אחר", אומר קדר. "הדבר שנאבקו עליו בנישה הופך להיות קומון נולג', והתפיסות לגבי הומואיות מתחילות לקבל ביטוי. החלומות שלנו משנות ה־80 הופכים למציאות. לפני כן זה היה אסור בחוק, כמות האלימות הייתה גבוהה ולא מדווחת. חטפתי בעצמי כמה פעמים מכות כשהלכתי לגן העצמאות, ואתה בארון ולא יכול להתלונן במשטרה. לא היה אז שום ייצוג, אתה יודע. מין, אהבה ורומנטיקה מעסיקים אותך כאדם בוגר, ואם אתה מנוע מלדבר על זה אתה מסורס". אולי אלה אדי האופוריה של תקופת רבין והסכמי השלום, או אדי האקסטזי במסיבות הפליירום של שירזי באלנבי 58, אבל הדברים משתנים. משהו טוב קורה באוויר.

"היינו מסבירים ליחצנים באופן ברור שהם לא יקבלו ראיונות אלא אם כן הם ידברו גם על זה שהם הומואים או לסביות. אתה לא יכול לבקש כתבת פרופיל ענקית, שאני אשב ואדבר על כל דבר בחיים שלך ורק לא על זה. איזה מין עיתונאי עושה דבר כזה? עיתונאי זייפן"

ב־1995 החל שידורה של תוכנית הטלוויזיה הראשונה שיוחדה לקהילת הלהט"ב בישראל, "גאים להציג", בערוץ הקהילתי בכבלים. רבקה נוימן ועמיקם לוי מנחים, איציק יושע עורך ואסף גיל, מגיל הפקות, מפיק. "לשולמית אלוני הייתה עוזרת בשם מיכל רפאלי", נזכר יושע, "והיא הייתה בת דודה של אסף גיל. הוא בא אליי יום אחד ואמר לי 'שמע, מיכל אמרה לי שיש סעיף בחוק הכבלים שנוכל לקבל רישיון לשדר כמגזר או כמיעוט בערוץ הקהילתי של הכבלים'". הם מגייסים כסף ויוצאים לדרך, והתוכנית ממשיכה ל־20 פרקים. גם יאיר קדר נמנה עם צוות המערכת עד שפוטר על ידי גיל. "אמרתי להם 'אם ככה, לא צריך, אני הולך להקים עיתון'".

שנה לפני כן הוא הציע מדור גאה לעכבר העיר, אבל העורך דאז הגיב בשלילה: "ילדים יכולים לראות". אז ב־1996 קדר ייסד עיתון שלם. הזמן הוורוד מתחיל. "אסור לפרסם מדור גאווה, אסור לצאת מהארון, קבוצות בקהילה מתקוטטות, אני מסתכל על כל זה ואומר – בוא נראה איך יוצרים פה שפה ונחבר כוחות פנימיים", מספר קדר, "הזמן הוורוד יצר חיבור קהילתי". הוא נזכר בפעם הראשונה שיצא לחלק את העיתון מחוץ לאלנבי 58. "כולם ראו וזרקו, אתה הולך באלנבי על שביל ענקי של גיליונות". הזמן הוורוד יצא במשך 12 שנים ועשה לו שם כעיתון אקטיביסטי ונשכני, שבין היתר השיג התנצלות מדוברת מצד מאיר אריאל על אמירה הומופובית וליווה את המאבקים של הקהילה באותם ימים.

הזמן הוורוד, אפריל 1999
הזמן הוורוד, אפריל 1999

באותה שנה, 1996, ברנהיימר עובר לידיעות אחרונות, לשמש ככתב וסגן עורך במוסף 7 ימים. לצדו, בין השאר, עובד גיל חובב. "אומרים 'מאפיה ורודה', אבל לא רק שזו לא הייתה בעיניי מחתרת, אלא שהיו איתנו המון סטרייטים בתוך המאבק הזה, עורכים בכירים ששיתפו פעולה ודחפו לקדם את זה. לא היינו יכולים לעשות את זה בלי שעורכי המוספים היו מאפשרים את זה". יש מקרה שזכור לברנהיימר בבירור: גיליון של 7 ימים שאותו ערכה אילנה שובל־שקד ז"ל, שבו התנוססה על כפולה שלמה תמונת שני גברים מתנשקים. עורך בכיר מאוד ירד לדפוס להציץ בעמודי העיתון, והזדעזע: "מה זה הדבר המגעיל הזה". בתגובה הוא חטף משקד־שובל, שאמרה לו לא להתערב. "אני זוכר את הצריבה", ברנהיימר נזכר, "שהוא בא ואומר 'זה מגעיל'. השימוש במילה הזו. לזכותו ייאמר שהוא לא שינה את העמודים, הוא יכול היה לפסול אותם".

ב־1997 עלתה לאוויר בטלעד הסדרה "פלורנטין", בבימויו של איתן פוקס ועל פי תסריט של בן זוגו גל אוחובסקי, שהציגה רומן מדובר בין הדמויות של איגי ותומר. שנה לאחר מכן, עם זכייתה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון, המיינסטרים כבר חיבק את הקהילה, ומצעד הגאווה הראשון התקיים בחסות עיריית תל אביב־יפו. זה כבר לא רק זלמן שושי והסרטים של עמוס גוטמן. התקופה הזו נתנה דחיפה לגישה יותר אקטיבית בתקשורת. כפי שמספר ברנהיימר, "באותה תקופה חשבתי שאני לא יכול לעשות כתבת חמישה עמודים על יוצר שאני יודע שהוא הומו או לסבית ולדבר איתם על כל דבר בעולם ורק לא על זה. היינו מסבירים ליחצנים באופן ברור שהם לא יקבלו ראיונות אלא אם כן הם ידברו גם על זה שהם הומואים או לסביות. זה היה ניסוח של אג'נדה, לא רק אג'נדה להט"בית אלא אג'נדה עיתונאית. אתה לא יכול לבקש כתבת פרופיל ענקית ב־7 ימים או במעריב, שאני אשב ואדבר על כל דבר בחיים שלך ורק לא על זה. איזה מין עיתונאי עושה דבר כזה? עיתונאי זייפן".

ילדים יכולים לראות. יאיר קדר (צילום: בר גורדון)
ילדים יכולים לראות. יאיר קדר (צילום: בר גורדון)

בשנים הבאות החלו אמנים מפורסמים לצאת מהארון. עברי לידר במעריב אצל גל אוחובסקי, קורין אלאל ב"פגישה לילית" עם קובי מידן (שאותה ערך ברנהיימר). "אותם אמנים שכולם ידעו שהם הומואים או לסביות ולא דיברו על זה העבירו מסר שזה משהו להתבייש בו, משהו לא תקין, משהו שלא ראוי לדבר עליו", אומר ברנהיימר, "וזה מסר רעיל שאנחנו לא רוצים שהילדים שלנו – במירכאות – יגדלו עליו. זה המסר שאנחנו גדלנו עליו, ובאנו לעשות שינוי בדבר הזה. היינו מין דור ביניים, היינו צריכים ללמד את אלה מעלינו, שזה דור שפחד לצאת מהארון ולדבר, וגם ללמד את הצעירים שזה בסדר. זאת לחלוטין הייתה אג'נדה, ולדעתי הייתה בה מקצוענות עיתונאית אבל גם אלימות מסוימת. אני זוכר שיחות של גיל (חובב – ע"ס) ושלי, בוודאי כאלה עם גל (אוחובסקי – ע"ס), עם יחצנים, שנשמח לתת ריאיון לאדם הזה אבל זה לא יקרה אם הוא לא ייצא מהארון".

"קצת כמו נשים"

את ההצלחה של המאבק הזה אפשר לראות באופן שבו התקשורת הישראלית מטפלת בנושאים שקשורים ללהט"בים ובאופן שבו החברה עצמה מקבלת את הנושאים האלה, ואפשר פשוט לחשוב על כל אנשי התקשורת שמרגישים בנוח להיות מחוץ לארון. נסלי ברדה, נדב בורנשטיין, מתן חודורוב, אורי רוזן, ערן סוויסה, הילו גלזר, רוית הכט, אסי עזר – אלה רק כמה מהדמויות המשפיעות ביותר בתקשורת הישראלית, על גבי העיתונים, באתרי האינטרנט ובמסכי הטלוויזיה. "יש דור שלם שקם פה, שספק אם היה מצליח להתברג ולהשתלב אם לא המאפיה הוורודה. הם כל כך הצליחו ששכחו אותם. הם לא תיעדו את עצמם. אלה אנשים אמיצים ששינו את העולם", אומר שלומי לאופר (36), יועץ תקשורת ועיתונאי לשעבר. כשהוא נכנס לעולם הזה, מודל החיקוי שלו היה גל אוחובסקי. "הרעיון שיש מישהו מחוץ לארון ויודעים ומדברים על זה וזה לא סוד – זה ההישג".

לאופר, כמו אנשי התקשורת לעיל, התקדם בזכות כישוריו, אף שכפי שהוא מעיד בהלצה, "התקדמתי רק בזכות ההומואים. זה היה עניין עקרוני בתחילת שנות ה־2000, התקשורת הייתה עדיין מאוד סטרייטית ומאוד בארון והעיתונאים הלהט"בים עזרו זה לזה. גם אני הייתי כזה אחר כך, כשהזדמן לי השתדלתי להביא אנשים מתוך הקהילה, זה היה עניין עקרוני. היום באמת שהצורך לא קיים". יושע מוסיף: "כשהייתי בעיתונים לא הייתי במקום שאני יכול לקבוע מי יעבוד ומי לא, אולי רק בטלוויזיה כשהייתי עורך וראש מערכת. זה לא היה שיקול, אבל מובן שאם מישהו היה טוב וגם היה הומו או לסבית זה היה יתרון, אני לא נגד העדפה מתקנת".

"אפילו שהצלחתי, אני חושב שגם שילמתי מחיר מסוים", מסכם ברנהיימר, "נורא קשה לשים את האצבע אבל באיזשהו מקום העולם הזה היה עולם הטרונורמטיבי ושוביניסטי, שמנוהל על ידי גברים סטרייטים. נגיד את זה ככה – בסופו של דבר אתה לא במילייה, אתה מבין מה אני אומר? אתה כן אבל לא עד הסוף. יש מטבחון שאתה לא נמצא בו, וקשה לשים על זה את האצבע כי הרבה מאיתנו מאוד מאוד הצליחו, אבל כולם יודעים עליך את הדבר הזה וזה גרם מבוכה מסוימת לאנשים מסוימים שלא התנהגו בשיא הטבעיות לידך. קשה להסביר, זה משהו מאוד פרטי", הוא נאנח. "זה דור שעבר חינוך מחדש. היינו צריכים להילחם יותר מאחרים בשביל לבלוט, בשביל להצטיין, קצת כמו נשים. אתה צריך להיות טוב יותר, אבל בסדר, זה לא משהו רע במיוחד".