מעל למלים: מחזמר הקאלט הנפלא הזה לא סתם רץ כבר 11 שנה

לרוב, כשאנחנו מספרים למישהו על סרט שראינו או על ספר שסיימנו לקרוא (אני רוצה להאמין שאנשים עדיין קוראים ספרים – תנו לי), הוא ישאל "על מה זה?", ובמקרים מסוימים אני מרגישה שזו אחריות גדולה להשיב כראוי. זה לא שיש לי בעיה להתבטא, אני לא חוששת שלא אמצא את המילים, אלא שנדמה לי שדברים טובים באמת – הם מעל למילים. ואת זה אני אומרת בצער כחובבת מילים גדולה.

מחזמר הראפ "העיר הזאת" הוא דוגמה מצוינת, כיוון שלמרות שהמופע הזה שם את המילים במקום הראשון, הוא בו בעת גם קצת מעליהן. אז בתגובה לשאלה "על מה מדובר?", מדובר במחזה על בלש ציני ולא כל כך מוצלח בשם ג'ו שמנסה לחקור פרשת רצח ומסתבך בדרך, אבל אני ממש לא חושבת שהתשובה הזו תעשה חסד עם המופע. אכפיל ואומר: אני חושבת שבהצגה הזו ספציפית העלילה בכלל לא רלוונטית. וזה לא בגלל שהיא לא מחזיקה מים (ואני בכלל לא בטוחה שהיא כן) אלא בגלל שסיפור המסגרת כאן הוא בכלל לא העניין.

התכניה מגדירה את ההצגה שעלתה לראשונה ב-2011 כמחזמר ראפ בלשי שכתוב כולו בחריזה ובשירה, ומבוצע כשיר אחד ארוך. ואילו הייתי יודעת רק את זה, אולי לא הייתי מתפתה לצפות בה. כי עבורי גם ההגדרה הזו לא מספיקה להסביר את החוויה. על פני השטח, השיר הארוך הזה אולי עוסק בעוד חקירה של הבלש המפוקפק, אבל בפועל ישנם חרוזים שלרגעים מחטטים באלימות, משפטים שנוגעים בכאב עמוק הנובע מחוסר האונים אל מול העולם הבלתי צפוי – ובבדידות שהעיר תל אביב מביאה אתה. אבל מצד שני, יש מצב שזו רק אני, ושתל אביב רחוקה מלהיות "העיר הזאת".

העיר הזאת. צילום: גאיה טרטל

חמישה שחקנים יוצרים, אנסמבל של יחפים, מחזיקים את הבמה המינימליסטית ומסמנים את החפצים בפנטומימה. נכון שמאירים אותם כמה פנסים, ומתחלפים כמה קיואים של תאורה שמעניקים קצת נפח. ונכון שיש להם קצת תלבושות, אבל מלבד אלו – הם לגמרי לבד. יש להם רק את עצמם. את הסלפסטיק, את אחזקת הגוף ומיתרי הקול. הם יוצרים את המוזיקה, הם יוצרים את החלל והם אלו שיוצרים את המתח באוויר.

הם עצמם גם אלו שמחזיקים אחד את השני וכך מחזיקים את כל מי שצופה בהם. אני מוכנה לחתום שגם אילו לקחתי מהם את התלבושות והתאורה, וגם את האולם של צוותא, הם עדיין היו מצליחים להחזיק אותי מחויכת במשך שעה ורבע.

בעידן של מסכים ומיסוכים, של כוכבי ריאליטי וטיקטוק, של מניירות ושל כאילו, של עטיפות יפות לתכנים שהם כלום ושום דבר, אני מרגישה שזכיתי לראות קצת קסם אמיתי. הם לא מושלמים וגם לא מנסים להיות. הם כנים, הם אוהבים את מה שהם עושים, והם גרמו לי לאהוב אותם גם. אה, והכי חשוב: הם הוכיחו לי שיש סיבה לכך שיצאתי מהבית במקום לצפות בעוד פרק של משהו בנטפליקס. ספגתי תרבות חיה ב-21:00 בערב באמצע השבוע (מה נסגר עם זה באמת? הצגות תמיד התחילו כל כך מאוחר?).

הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר בחדר החזרות של החבר'ה האלה, שאני לא מכירה אישית – אבל אני כמו יודעת שהם אנשים חכמים, שנונים ומעניינים גם מאחורי הקלעים. עומר מור שעושה כל כך נעים באוזן ונפלא להסתכל עליו כשהוא מנגן ושר ועושה הכל בכזו טבעיות; עומר הברון שמחליף דמויות, שולט בכל תנועה שלו ועושה עבודה נהדרת שגרמה לי להגיד "וואו" בקול רם. ובכלל, ביחד, בעבודה הקבוצתית שלהם – כל החמישה מצליחים להצדיק כל רגע שלהם על הבמה ואפילו המעברים מהנים.

כמות המילים שהם מראפרפים היא עצומה, ובין המונולוגים המהירים אני מודה שלא את הכל הצלחתי להבין. אבל גם כשלא הבנתי, עדיין נהניתי מהווירטואוזיות. השתעשעתי במחשבה שכנראה כל אחד שיושב בקהל יכול לספוג כמות מוגבלת של פאנצ'ים מושחזים, וכנראה אני אחזור הביתה עם זיכרונות אחרים משל מי שישב בכיסא אחר, בשורה אחרת, וזה לגמרי חלק מהקסם.

עמית אולמן, העיר הזאת. צילום: פיטר קיסקה

גם אם לא הצלחתי לעקוב אחרי הכל, אולי בגלל השצף הוורבלי, אולי בגלל הדיקציה שנעלמה להם לרגעים, ואולי בכלל עליי להאשים את עצמי על הקראש המטורף שפיתחתי מרגע לרגע לכוכב האמיתי, עמית אולמן. אולי זו הסיבה האמיתית שגרמה לי לאבד ריכוז. לא בכל יום רואים כישרון כזה, מוגש כמו מתנה עטופה באדישות ונונשלנטיות. הידיעה שהוא גם הבמאי של המחזמר רק החמירה את המצב.

בתור שחקנית ויוצרת בעצמי, לא יכולתי להימנע מדיוני הברנז'ה על כוחו של השחקן היוצר. ייתכן שרק מי שמיטיב ליצור לעצמו את הבמה הנכונה לו – זוכה לנחת, ואני חושבת שזו בדיוק החוויה התיאטרונית ש"העיר הזאת" מביאה. אם נרצה להסביר את מהותו וכוחו של הפרינג', מספיק שנתבונן במה שעשתה החבורה הזו. נחת. רוצו לראות ומסרו לאולמן נשיקות ממני.
כל הכרטיסים לסיבוב ההופעות הנוכחי שהוא האחרון עם הקאסט המקורי נמכרו. בכל זאת הנה הלינק