חיים סוריאליסטים במדינה מטורללת. זאת העיר של איתמר ארנברג

>> איתמר ארנברג ישתתף באירועי הפתיחה של מוזיאון העיר בשבוע הבא (30.3-28.3), סופ"ש חגיגי של אמנות חיה, במסגרת עבודתו של דוד וקסלר המציג בתערוכה "מלאכה ובטלה" במוזיאון העיר תל אביב-יפו ע"ש שושנה וזבולון תומר. המוזיאון הינו חלק מכיכר ביאליק – בתי התרבות של העיר, מרחב תרבות עירוני חדש הנבנה סביב הכיכר הוותיקה שבתל אביב-יפו. המרחב מהווה מארג של חמשת מרכזי התרבות הפועלים בכיכר, בית ביאליק – מוזיאון וארכיון המשורר הלאומי, מוזיאון העיר תל אביב-יפו, מרכז למוסיקה וספרייה ע"ש פליציה בלומנטל, בית ליבלינג – מרכז העיר הלבנה ומוזיאון בית ראובן

>> העיר של אורי צור (טרטוריה מקומית): סיר קציצות מטורף וקפה שזחלתי בו על הרצפה
>> העיר של אלעד רון: מהחנות של אילן בן שחר עד מוזיקה שמרפאת את הנשמה

1. פאי גארדן

המקום שהכי כיף לי ללכת לרקוד בו, להגיד אין סוף שלומים ולראות את כל האנשים שחשבתי שחיים חיים שקטים מנסים להתבזות, לשתות ג'ין ירוק, לשקר לעצמי שזה ממש כמו משקה בריאות ולנסות לשכוח (או להזכיר) שאנחנו חיים במדינה הכי מטורללת בעולם. אחד העם 54

מקום להתבזות בו. פאי גארדן (צילום: אנטולי מיכאלו)

2. קריית המלאכה

מקום שמבחינתי הוא מיקרוקוסמוס של תל אביב. אפשר לראות שם הכל, את החלקים הכי נמוכים של תל אביב והחלקים הכי גבוהים, אמנות, מסעדות, קלאבים וסליז אמיתי. עשיתי שירות לאומי באיזור במקלט חירום לצעירים להט"בים שנפלטו מהבתים. חלקתי עם הלוקיישן הזה רגעים שמחים של כיף ואלכוהול ומסיבות וחלקתי איתו מפגשים כואבים. הוא מרכז בתוכו את כל השכבות של ישראל ותל אביב בתוך סמטאות קטנות.

קרית המלאכה בציור של הילה קינן

3. תרבות של סולידריות

בקומה של הרומנו במתחם התדר יש חדר קטן שמרכז בתוכו את כל התוכן הכי מהמם שאפשר לצרוך. תרבות של סולידריות כבר כמה שנים דואגות להביא את האיוונטים הכי לוהטים, אקטואליים, מעניינים, חריפים ונוקבים, והכל בעשייה למען אחרים ובחשיבה על הפרטים הכי קטנים. דרך יפו 9

4. בוסר

כשעברתי פרידה קשה כל החברים שלי ידעו שאם רוצים למצוא אותי אפשר פשוט להגיע לבוסר, היה לי טקס שבועי (שקר. יומי) שבו אני יכול לשבת ולשתות יין במחיר לג'יט, לא להתחייב לישיבה או לשירות, פשוט כזה להיות, להשתכר, לשתות את היין הכי טעים, לשבת שעה או 5 שעות, כל האופציות פתוחות ואין צורך להתחייב, רק תבחר. החשמל 5

הכל פתוח, כולל הבקבוק. בוסר (צילום: תור ורדימון)

5. גן הפסגה

הלוקיישן הכי יפה בתל אביב. זה מושלם לשבת עם חברים, זה מושלם לשבת עם אוזניות בסוף יום עבודה ולנסות להכחיש את החיים הסוריאליסטיים שעוברים עלינו וזה מושלם לרדת ממנו אחרי יום קשה, לקחת לאפה שווארמה ולבכות בכיכר השעון. 

גן הפסגה ביפו (צילום באדיבות דוברות עיריית ת"א-יפו)

המקום הלא אהוב בעיר

כיכר הבימה. בתחילת המלחמה התנדבתי בפרויקט שעשה מיזם בכיכר, רצנו 8 שעות ביום הכי חם בחודש אוקטובר בכיכר הבימה בלי טיפה של צל. די, גמרתם עלינו, שימו פאקינג צילייה. נכון יש פה עבודה אדריכלית יוצאת דופן של דני קרוון שתכנן את הכיכר, כבודו במקומו מונח. יש לכם את כל המשאבים למצוא מישהו שיוכל להביא לשם צל ולעשות את זה אסתטי ומוצלח מבלי לפגוע בחזון האדריכלי. תכף אוגוסט, משבר אקלים, התחממות גלובלית. כל מי שרוצה ללכת ולהרגיש כמו עוף צלוי שילך 4 דקות בכיכר הבימה בקיץ. תסדרו את זה וזהו. תודה ונשיקות.

חם ולא מגניב. כיכר הבימה (צילום: Shutterstock)

>> השאלון >>

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
בקרוב תפתח התערוכה "מלאכה ובטלה" במוזיאון העיר תל אביב-יפו ע"ש שושנה וזבולון תומר, שם מציג האמן דוד וקסלר עבודה נהדרת שאני לוקח בה חלק. דוד הוא אחד המעצבים והאמנים שהכי מעוררים בי השראה, הוא הולך אחרי האמת שלו לא משנה כמה מוזרה היא תהיה. אני משתתף באירועי הפתיחה שיתקיימו בין ה-28 ל-30 בחודש בתצוגה שנקראת "כשאנחנו הולכים". יהיה מעניין ומשונה מהיכרותי עם דוד.

איזו יציר נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה? 
הסרט של רות פתיר, "אבא שלי בענן". בין כל היצירות התמוהות בחסות ה-AI שנכנס לחיינו, צפיתי בסרט של רות פתיר, היא מנסה לרקוד בפעם האחרונה עם מודל תלת מימד של אביה שהלך לעולמו, היא מצליחה להראות איך עדיין אפשר להיות אנושי בעידן טכנולוגי, היא מצליחה לזקק אהבה ותקווה ומשפחה בתוך סרט של חצי שעה שמפעיל את הלב, ובעיקר הראה לי איך גם כשבינה מלאכותית מעורבת אין שום תחליף להון אנושי.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מטה החטופים. החיים כאילו המשיכו בתל אביב ואנחנו מדברים על אמנות ותערוכות אבל יש קבוצה ענקית של אנשים שצריכים להלחם כל יום שהאהובים שלהם יחזרו הביתה. כל דרך לחזק אותם ואת המטרה שלהם היא הכי חשובה כרגע.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
להרים דחוף לשירה פטל, שהיא גם הבעלים של שאפה ביפו וגם במקרה דודה שלי. לפני 16 שנים היא פתחה עם השותפה שלה שירי אסא את שאפה מספרה ואח״כ את שאפה בר. כשהייתי בן שבע מכרתי בירה מגיגית במסיבות הרחוב שהן עשו כששוק הפשפשים היה מקום זנוח ומוזנח. הן הדליקו שם ניצוץ של חיים ויופי וטעם טוב, עשו מלא דברים טובים ומגניבים. בתחילת המלחמה בתוך ההלם והאובדן של עובדים שנרצחו, פתחו שם מפעל הזנה ושילוח לכל הארץ, והיום הן עובדות ומתעקשות לעשות הכי טוב ויפה שאפשר. ובאמת תמיד כיף וטעים ונעים בשאפה! אבל יפו ושוק הפשפשים די שוממים עכשיו בערב, השבוע הייתי וממש הייתי בשוק מכמות האנשים. ואני אומר, צריך להרים לאנשים ועסקים שמתעקשים להיות בתל אביב! וגם ביפו.

שאפה בר. צילום: אינסטגרם travelinblues@

מה יהיה?
כל עוד ממשלת הקיצון שמכילה בתוכה קולות מסיתים, גזעניים והרסניים נמצאת בשלטון – יהיה לא טוב. אני רוצה להאמין שבסוף הליברליות, החופש, השיוויון, התרבות, האמנות, ההרמות, האוכל הטוב, הדרינקים הלארדים, הלארדיות ושאר הירקות – הערכים והאנשים שגדלתי עליהם ותל אביב מבוססת עליהם – ינצחו ויהיה טוב. צ'או.