מסעדה כמו של סבתא ומקום לאמנות נטו. העיר של גד קינר קיסינגר

דווקא השנה הנוכחית הייתה טובה אלי, בניגוד למה שקורה "בחוץ", והאמת שבא לי קצת לעוף על עצמי, משהו שיקה טוב כמוני לא עושה בדרך כלל. ספר השירים השמיני שלי, "היונה משתוקקת למבול" בהוצאת "כתב", התקבל בחיבוק ענק של המבקרים ושל הקוראים, ופתאום פרסמו אותי בבמות שקודם לא הייתה לי בהן דריסת עט. ממש בימים אלה יוצא לאור קובץ שירים שלי בגרמנית בברלין, ובאוקטובר אני מוזמן לגרמניה להשקה ולקריאות, וגם המו"ל האמריקאי מקיש בדלתי בחוסר סבלנות.
חוץ מזה אני מכנס את כל מאמריי לספר, ועושה עוד המון דברים שאני אוהב: אני בחזרות על התפקיד של טרזיאס, הנביא העיוור וראש המקהלה בטרילוגיה של אדיפוס עם מרט פרחומובסקי המדהים, עומד להקליט אלבום משיריי המולחנים עם מוזיקאי הנשמה אסי מסקין, ולמרות הגיל אני עוד מלמד.  אבל אחרי כל אלה – אין כמו האישה היפה והחכמה שלי איתה אני 53 (!) שנה ביחד, והילדים והנכדים (זה נשמע בנאלי, אבל מה לעשות, זה כיף גדול!), ואין כמו לא לעשות כלום, לקרוא, או לצאת כל יום להליכה בקוטב הצפוני של העיר שלי, רמת אביב גימל.

>> העיר של גליה הראל דור: בר סודי בשוק הכרמל וחיים עם פסקול
>> העיר של דנה שוופי: תפאורה לסרט אימה ומדרחוב לשיטוטי אוכל

1. השכן

כשחברי, שהוא גם הבמאי שלי, מרט פרחומובסקי, רצה להיפגש איתי לדיון בפרויקט עליו אנחנו עובדים עכשיו – ויעלה בספטמבר הקרוב באמפיתיאטרון ווהל בגני יהושע – הוא הזמין אותי למסעדת השכן. המסעדה, השוכנת בפינה צנועה, חמימה ומחבקת ברחוב אבן גבירול, היא עסק משפחתי גם בניהולו ותפעולו, וגם באווירתו: חלל קטן, פשוט וענייני, בפנים ארבעה שולחנות, בחוץ עוד כמה, ודלפק מלא כל טוב: תפריט מזרח-אירופי, בלקני, צפון אפריקני, מיקס, סלטים טעימים ועסיסיים, והכל חם, טרי, ריחני, במנות נדיבות, בלי קשקושי "נובל קוויזין" קמצניים. ואם בא לך משהו קטן – אז יש מאפים וכריכים שונים, פריכים, דליקטס, עשויים בהמון אהבה ומוגשים בחיוך רחב. עשו לעצמכם טובה, תנו קפיצה, אני בטוח שתחשבו שהתבלבלתם ונקלעתם למטבח של אמא או סבתא. בתיאבון… אבן גבירול 8

הכי קרוב לבית. "השכן" (צילום: גד קינר קיסינגר)

2. שלושה פרינג'ים

מאחר שאני מין יצור אנדרוגינלי מבחינה מקצועית, נאלצתי לפני שנים להגביל את תאוותי למשחק בעיקר להצגות פרינג', עד שגיליתי שמה שחשבתי לדפקט הפך לאפקט. המסגרות הדלפוניות הללו – באשמת יחסן הנפשע של ממשלות ישראל לתרבות – הן המקומות שבהן עושים את הניסיונות האמנותיים האמיתיים, שבהן מעלים את הטקסטים החתרניים בלי צורך לרצות את הקהל והיכלי תרבות, הם המקומות שבחללים האינטימיים והרב-תכליתיים שלהם, בין מוסכים, מכוני עיסוי, ואנשים קשי יום, התקציבים הדלים מושקעים בעשייה ולא במושבים מרופדים ומבואת שיש מפונפנת, שם עושים אמנות נטו.

אמנות נטו. תיאטרון תמונע (צילום: אילן בשור)

לכן אני גם שמח להיות זה מספר שנים חבר בוועדת "קיפוד הזהב" שהיא פרס הפרינג', וקודם לכן הייתי יו"ר של וועדת מת"ן, המרכז לתיאטרון ניסיוני של קרן יהושע רבינוביץ' תל אביב. כשחקן אני פועל מזה כ-15 שנה, עם הפסקות, ב"היכל התרבות" הרב-תחומית של הפרינג' – תיאטרון תמונע – הפנינה המלוטשת שיצרו נאווה צוקרמן ואילן רוזנטל במוסך שהוסב להאב רב-תחומי ברחוב שונצינו של מיטב הצגות התיאטרון , המוזיקה לסוגיה, המחול, הפרפורמנס, השירה ומה לא. אני חסיד גדול גם של השכן מעבר לפינה, ברחוב חומה ומגדל, תיאטרון מלנקי שיסד הבמאי מיכאל טפליצקי, ומתמחה באולמו הזעיר בהעלאת קלאסיקות משובחות ועיבודי ספרות.

מונמרטר פינת ברלין בסמטאות יפו. תיאטרון הבית (צילום: גד קינר קיסינגר)

אחד האתרים הפרינג'איים ההיברידיים והמקסימים ביותר הוא תיאטרון הבית, השוכן ברחוב נעם ביפו, לא רחוק משדרות ירושלים והרכבת הקלה. כאן תמצאו הכל בכל מכל: את הסטודיו למשחק ע"ש ניסן נתיב בצילומי ענק של הפקות על הקירות, אולמות המארחים ומפיקים הפקות הנבחרות בפינצטה, בית קפה-מסעדה עם רחבה רומנטית וציורי קיר המושכים אליהם את מיטב הנוער, אווירת מונמרטר בנופך ברלין, בריזה…

3. ת"א תרבות דה וינצ'י

האח הצעיר הזה לתאי התרבות התל אביביים בקרית המלאכה ובפלורנטין נפתח בספטמבר 2023, ערב אתם יודעים מה, ושוכן בפינת ליאונרדו דה וינצ'י וקפלן המיתולוגי, אתם יודעים למה. זו המתנה של עיריית תל אביב-יפו ליוצרות והיוצרים העצמאיים הפועלים בעיר. בפרוטות (כמעט…) אתם יכולים לשכור בלק או ווייט בוקס לחזרות, אולמות רב-תכליתיים למופע, סטודיואים למוזיקה, אקווריומי הרצאות, קירות המשוועים לתערוכות ומה לא. כשנכנסתי לראשונה לאתר הזה, עליתי במדרגות הפופ-ארטיות הצהובות, נחתי בגרין רום המרווח ושזפתי קופסה שחורה או שתיים, שפשפתי את עיניי: כנראה שנחתתי בלי משים בברלין, כי המקום הזה הוא לא ישראל: עיצוב היפר-היפר, נושם חדשנות ואסתטיקה מדהימה, הכל מתוקתק ושמור להפליא, ואיזו אדיבות ונכונות לעזור מצד הצוות, ואתם – רק לכו תיצרו משהו יפה. כבוד לשם של המקום! דה וינצ'י, איי לאב יו, טרמינל להשראה!

לשפשף את העיניים. ת"א תרבות דה וינצ'י (צילום: גד קינר קיסינגר)

 4. הגג שלי

בפסגת הגבעה שבפאתיה הצפוניים ביותר של רמת אביב ג' ניצב הבניין בו אני גר בשכירות במה שקוראים פנטהאוז (אף פעם לא סבלתי את השם. מסריח מסנוביות), ומה שבאתי להרים לו הוא הגג "שלי", משטח רחב בסביבות 80 מ"ר, שממנו ביום בהיר אתה יכול לראות לנצח. טוב, לא בדיוק, אבל עד הארובות של חדרה כן וגלילות בצפון, והרצליה ורמת השרון בצפון-מזרח, בואכה באופק הרי שומרון, ובמערב הים התיכון המדהים, המחליף צבעים מדי כמה שעות ומזגי אוויר. ולולא אזורי חן, וסאן אנד סי, ולוינסקי ועוד כמה מבנים, אז… טוב, לא נקטר. גם הבניין שלנו מסתיר את הים לכמה בניינים. לשבת על הגג בשעות בין הערבים הארוכות בראשית הקיץ, ללגום משהו קל ופחות קל, ולנשום את הבריזה הנקטרית מהים – קורטוב מטעמו של גן עדן! 

5. אקופארק גלילות

בין שכונת רמת אביב ג' בדרום ובמערב, שכונת אפקה וכביש גהה במזרח, ופי גלילות בצפון, משתרע אקופארק גלילות. ריאה ירוקה רחבת ידיים, שברוני הנדל"ן עוד לא הניחו עליה את ידיהם, לפחות לא על כל השטח. יש שם שבילי טיול מקסימים, צמחיה המתחלפת כל העת – רקפות, פרגים, חרציות זוהרות המזנקות לגובה של קומת אדם, חצבים, תורמוסים, מימוזות ועוד ועוד – מרחבי שדה וחורשה מצלה במערבו של הפארק. ויש מערות קבורה שומרוניות, ומגוון עשיר של עופות נודדים ותושבי המקום. אם מחפשים בימים אלה אסקפיזם, זהו המקום לבריחנות (מלשון בריחה)! שרק ריח הארנונה הדשנה שניתן להפיק מהמקום לא ידיח את פרנסי העיר למחשבות רעות, והאוטופיה תהפוך לדיסטופיה.

הטבע התל אביבי האחרון. הפארק האקולוגי בגלילות (צילום: שלומי יוסף)

6. גרפיטי וכתובות על המדרכה

רבות מן התובנות העמוקות ביותר שרכשתי בשנים האחרונות היו כאלה שנאלצתי לרמוס… כלומר, גרפיטי, אמרות שפר, שירים וכיוצא בזה שאתה פוגש על מדרכות וכבישים, כמו לדוגמה, שירו הידוע של יהודה אטלס "הילד הזה הוא אני" המקדם (או שקידם עד לפני זמן קצר) את פני הנכנסים לבית הספר היסודי ברחוב פיינשטיין ברמת אביב גימל. או אחד שמגדיר בדיוק נמרץ את מצבנו: Last Hope , Last Chance – כמה הזדמנויות אחרונות ותקוות חדשות לבקרים הוחמצו! – ובאמצע קו גבול נחרץ.

הגרפיטי של ניצן מינץ ודדה בהרצל 77 (צילום: שלומי יוסף)

7. ספרים על ספסל

לזכותה של עירייתנו ייאמר, שהיא פזרה כונניות ספרים רבות בגני העיר, שהם מעין ספריית השאלה תן וקח בשירות עצמי לספרים משומשים. אלא שבעיניי יש חן מיוחד במינו לספרים המוצעים על ספסלים, גם אם לא בצורה מסודרת ביותר. הספרים האלה, כמו חסרי הבית הגרים על ספסלים (במידה ואינם חצויים על ידי ההמצאה המגונה של מעין שרפרף דמוי מזבח אלילי שנועד למנוע את הפיכת הספסל למעון זמני), הם קצת מעוכים, קצת נואשים, מאוד ישמחו אם תסב להם מעט תשומת לב.

מנצחים קפיטליזם. ספסל נתינה (צילום: Gettyimages/פייסבוק/"ספסל נתינה")

מקום לא אהוב בעיר

הרשימה ארוכה, ואין חשק לחזור ולקטר על הפקקים, על הרחובות שנאטמו והפכו לבלתי עבירים ועל בתי עסק שהתרסקו, בשל הבנייה הבלתי נגמרת של תחנות הרכבת הקלה ותוואיה, בצד אינפלציית התמ"א ובניית המגדלים. אני הייתי רוצה להתמקד במפגע קטן יחסית, והוא התכנון הלקוי של החניונים הציבוריים התת-קרקעיים. ניקח למשל את חניוני התרבות – חניון הבימה והיכל התרבות וחניון הקאמרי. בתכנון שניהם לא נלקחה בחשבון כמות המשתמשים בו-זמנית בתיאטראות בעלי ארבעה-חמישה אולמות כל אחד, ובמקרה של חניון הבימה, גם צרכני השכן, היכל התרבות, 3,000 איש בתפוסה מלאה. וכל זה בלי לקחת בחשבון את מפגיני רחבת הבימה וכיכר החטופים.

אבדו כל תקווה אתם העומדים בשערינו. חניון בתל אביב (צילום באדיבות דוברות עיריית ת"א-יפו)

לא זו בלבד שעל מנת לזכות במפרצון חניה חוקי או לא חוקי בחניון הבימה, עליך להגיע לפחות שעה לפני המופע, אלא שהצרה האמיתית מתחילה עם תום המופע. מאות מכוניות תקועות בין חצי שעה לשלושת רבעי השעה (תלוי באיזו קומה חנית), עד שכל המכוניות שקדמו להן ייחלצו מכוכי החנייה, עד שהמחסומים יורמו למשלמים, או ימתינו לאלה שעוד לא שלמו, או עד שתיפתר איזו בעיה טכנית בשיחה עם המוקד. בינתיים מתפתח הווי של הנואשים בתחתיות השאול המחניקות הללו… האלטרנטיבה?.. חניוני רחוב דובנוב, צוותא, הכובשים והסביבה, או – ישמור אלוהים – לקחת אוטובוס.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
האירוע התרבותי המאתגר, המרגש והמשמעותי ביותר בו צפיתי לאחרונה הוא עיבוד לספרו של דוד גרוסמן "נופל מחוץ לזמן" מאת ובבימוי יעל קרמסקי ובביצוע אנסמבל פספורט. זהו מופע הליכה בחללים המדהימים והריקים בערב של מוזיאון תל אביב לאמנות. זו דרמת תחנות ודרמת נפש, במהלכה יוצאת מסכת של דמויות – בלבוש ביניימי-פנטסטי של בעלי מקצועות שונים ובגילומם המזהיר של שחקני פספורט, עירן בוהם, דינה בליי-שור, אליזבט וייסמן, אייל זוסמן, אילן זכרוב ורונן יפרח –למסע פולחני-טקסי, באומר, תנועה מסוגננת ושירה א-קפלה, אל ילדיהם המתים מהם לא נפרדו. זה איננו מופע במובנו הרגיל, אלא השתתפות בטקס שבו הצופים הם עולי רגל במעין תהלוכה סהרורית של אבל מזכך, שבמהלכו את ואתה, בעיצומו של האבל הלאומי הגדול ביותר הפוקד אותנו, עובר תהליך של קאתרזיס, של ריפוי-מה של המחלה באמצעי המחלה. למיטיבי לכת, תרתי משמע, אם כי אתם יכולים להיעזר בכסאות מתניידים ומתקפלים.

אייל זוסמן, "נופל מחוץ לזמן" (צילום: תמי שחם)

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
ראו את תשובתי הקודמת.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
המלחמה הזאת היא חסרת תקדים בכל מובן שהוא, ובראש ובראשונה, במשך הזמן בו חייבים אנשי מילואים לשרת. הם עייפים, הם נשחקים, וכל פעולה שיש בה כדי להקל עליהם – כיבוס מדיהם, מימון חופשות בין הסבבים, מעון לחיילים בודדים, אפילו משחקים להפגת המתח, וכן הלאה – היא מבורכת, ואני ממליץ לתרום לה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
מרים לכל התל אביבים. כולם. בעיקר המפגינים הבלתי נלאים. אבל גם להמשיך ולקיים חיי משפחה, עבודה ותרבות שפויים בסיטואציה הזאת משך שני שלישי שנה, זו גבורה שתוקה, סמויה, אבל גבורה. אנחנו כוכב הצפון של הלוחמים.

מה יהיה?
מה יהיה? כמו שאני אומר בכל פעם ששואלים לשלומי: תמיד יש מקום להרעה נוספת, שגם תבוא השבח לאל (לא התכוונתי אליך, ביבי!).