כשגילה אלמגור בוחרת את המקומות האהובים עליה בעיר, אנחנו מקשיבים
"העיר שלי" - מדור שבו בוחרות דמויות עירוניות מוכרות את המקומות האהובים עליהן. והפעם: גילה אלמגור-אגמון לוקחת אותנו לסיבוב תצפית על דורות מתחלפים בכיכר הבימה וברחבת הסינמטק וקופצת ליפו - בשביל לראות את סצינת התיאטרון אבל גם בשביל לא לחזור הביתה רעבה
1. הנוף מהבית שלי
יש לי נוף לים. אמנם לא בשורה הראשונה, אבל הבניין גבוה ואני רואה את המרינה ולפעמים נדמה לי שאני מריחה את הים. כשעולים לקומה השנייה (יש לי גינה למעלה, כי אני לא יכולה בלי) רואים רק את קו המים וזה מראה מדהים. ואם אני יכולה לשבת ולשתות קפה מול הים, ואני רואה הרבה פעמים מזווית מסוימת גם הרבה אנשים בים אז אני אומרת – זה לא רק יפה, זה כנראה גם בריא. אני לא הולכת לים, אבל אני נהנית כל כך מהמראה הזה. ובחורף יש לזה ערך מוסף – הים דרמטי והגלים גבוהים והים משנה את צבעו. אני מתפללת, מתחננת שחלילה לא יבנו בכיכר אתרים מגדלים. "העיר הלבנה" נבחרה כאתר מורשת עולמי על ידי אונסק"ו וצריך לתת לה את הכבוד ולהשאיר, בכל זאת, פיסות ים ואויר ולא לחנוק הכול במגדלים. אני עומדת מאחורי זה.
2. כיכר הבימה
אני מאוד אוהבת את כיכר הבימה – זאת אומרת, את הגן שהקים דני קרוון ז"ל ומתכנן גני הנוי והנוף, צביקה דקל, יבדל לחיים ארוכים – זו באמת פיסה של יופי. ורק שלא יגעו בזה ולא יעשו שם איזו תחנה למטרו או לרכבת תחתית וקו ירוק, או סגול או צהוב. חלילה. לא. כשאני עומדת לפעמים בהבימה ואני מסתכלת מגבוה על הכיכר הזאת ועל הגן הזה השקוע – הוא כ"כ יפה! והפריחה – הם משנים אותה לפי עונות השנה. זה פסיפס של יופי ואני מאמינה שכשעצי הג'וקרנדה יגדלו עוד קצת – כבר עכשיו הם מתחילים לפרוח בכחול וזה כבר יפה, אבל כשהג'וקרנדות תהיינה גדולות ומצלות – זה באמת יהיה מדהים. ויש את הגבעה שדני בנה עם עץ הזית בראשה וספסל מסביב. אין דברים כאלה, כל כך יפה בעיניי – באמת כיכר של תרבות. מצד אחד, היכל התרבות של הפילהרמונית ומצד שני התיאטרון הלאומי הבימה. מה צריך יותר? אנשים באים לשמוע מוזיקה, אנשים באים לראות תיאטרון. הקהל מתחלף לאורך שעות היום. בבוקר אימהות ומטפלות ותינוקות, אח"כ קהל צרכני התיאטרון והקונצרטים, היותר מבוגרים ואחר כך הנאהבים וזה מאד יפה ומרגש.
3. סינמטק תל אביב
אני חייבת להגיד שאני לא אוהבת את המבנה עצמו, הוא בומבסטי מדי, אבל יש משהו במה שקורה בפנים ובקהל שנאסף מסביב לסינמטק והזרימה של אנשים: קהל מבוגר וקהל צעיר וקהל של סטודנטים והתלמידים מעירוני א' שבסמוך… יש שם איזה חיבור מדהים בין-דורי ואני חושבת שזה אחד המוסדות שהכי מפארים את תל אביב מבחינה תרבותית. אני מאוד מאוד אוהבת ואני זכיתי – ישבתי בראשו של הסינמטק במשך חמש שנים. אהבתי כל יום וכל רגע.
4. יפו
אני אוהבת את יפו אהבה גדולה, על כל הרבדים שלה. יפו העתיקה עם כל ההוד של הבניה הישנה שלא הצליחו לקלקל גם כששחררו מבנים ואמרו שאפשר לגור פה. הראשונים שנכנסו לשם היו אמנים והם ידעו לשמור או לשמר את המקום ואת האופי. יש שילוב מדהים של אנשים שלמדו לחיות יחד וחיים בטוב, עד שהיו האירועים הקשים שהפחידו אותי מאד שאמרתי – אם הרקמה הזאת נפרמת אז אולי אין סיכוי. תודה לאל – כמו בפצע שחובשים אותו ומרפאים אותו, החיים חזרו למסלולם ביפו. יש את תיאטרון יפו, ואת תיאטרון אלסראיא ותיאטרון אלמינא לילדים, ועכשיו גם ניסן נתיב עבר ליפו, ושם גם תיאטרון הבית. יש משהו בהובלה של צעירים לתוך המקום הזה וזה נפלא בעיניי. וישנו גם שוק הפשפשים, הכל צבעוני כל כך וידידותי כך כך, המסעדות והריחות מהשקשוקה, ואבולעפיה וכל המסעדות הקטנות החדשות שנפתחו. את מסתובבת ביפו – רעבה לא תצאי משם.
5. רחוב ארנון בתל אביב
זה הרחוב שלאה גולדברג המשוררת הדגולה קשרה לו כתרים וכתבה על "ידידי מרחוב ארנון". יש שם בית שהוא באמת כחול ויש שם את בית כנסת יחזקאל, שהוא הכי ידידותי לחילונים ודתיים, בראשו עומד כבוד הרב אריה לוין שליט"א שאני מוצאת בו אדם מדהים, ויש את "גן ערן" – הגן שבקצה רחוב ארנון – גן עתיק ששופץ אחרי אסון המסוקים (הוא נקרא על שם ערן שגדל באזור הזה), גן עם עצי אבות וסבך של צמחים ויש בו צהלות ילדים והוא מלא חיים. זה רחוב קצר, אבל הוא כל כך יפה: אין כמעט חצר שאין בה ירוק, אין בה עץ, אין בה צמח. מלא ירוק. אני מאושרת להיות במקום הזה כבר למעלה מחמישים שנה. אוכלוסיות מתחלפות, היום הרבה צעירים גרים ברחוב הזה, אמנים ושאינם אמנים. פשוט נהדר, ובית הכנסת – אני אדם חילוני לחלוטין, אבל יש משהו בתופעה של בית הכנסת הייחודי הזה שהוא מאד ידידותי לסביבה וזה בתוקף הנהגתו של כבוד הרב אריה לוין. הרחוב נסגר פעם בשנה בשמחת תורה ויש תהלוכה נהדרת. הם עוברים מתחת לבית שלי ועוצרים ואני יורדת אליהם, זה מאוד מרגש אותי. ביום כיפור אני נהגתי ללכת עם ידידי יוסי גרבר ז"ל להגיד קדיש על ההורים, ויוסי כבר איננו והשנה כבר לא הלכתי. היה לי קשה מדי. נשארתי בבית ביום כיפור, אבל יש משהו גם בשקט של היום הזה וגם מדי פעם חגיגות שמחה. מדי פעם אור עד שעות מאוחרות, כי לומדים תורה. זה נותן גוון, או צבע או ייחוד לכל הרחוב. ברחוב הזה, בבית שבנינו יעקב אגמון אישי אהובי, זכרו לברכה, הייתי מאושרת מהיום הראשון, ולראשונה בחיי. כאן הקמנו משפחה קטנה לתפארת. כאן גידלנו את בתנו, הגר שהביאה לנו נכדים נהדרים. והנה גם לי הייתה משפחה במקום הזה. ועכשיו עצוב לי בלעדיו. מנסה להתנחם בזיכרונות טובים שקשורים לבית, למקום, לרחוב, לסביבה.
לסיכום: אין עיר בעולם שאני אוהבת כמו תל אביב. זאת עיר מדהימה בעיני – בליברליות שלה, בקצב שלה. באמת עיר ללא הפסקה, ושלא יגמר. יש מקום מתחת לשמים לכולם. יש פה ראש עיר שמבין שיש מקום לכולם. הוא פתוח לכולם וזה משנה את כל הקצב, הצבע והיופי של העיר הזאת. שלא יגמר.
מופע מחווה לגילה אלמגור, "הכל אודות גילה", יעלה במסגרת פסטיבל אשה בתיאטרון חולון (1.3-4.3)