אפס הכנסה. אפס עזרה מהמדינה. העצמאים בארץ זועמים

מדינת ישראל ממשיכה לא לספור כ-250 אלף עצמאים ועצמאיות שהפכו למובטלים עקב משבר הקורונה. היום הם עלו לכנסת בירושלים כדי להפגין ולדרוש מהממשלה מכונת הנשמה כלכלית. הנה טור מאת אחד שהיה שם

התאספות העצמאים היום בחוף מנדרין בתל אביב, בדרך לעלייה לירושלים (צילום: מתן כצמן)
התאספות העצמאים היום בחוף מנדרין בתל אביב, בדרך לעלייה לירושלים (צילום: מתן כצמן)
30 במרץ 2020

אני שונא לבקש עזרה. בחיי. לקחו לי כמעט ארבעים שנה על הכדור הזה כדי להיות מסוגל לבקש אותה אפילו מהקרובים אליי ביותר וזה עולה לי בדם, יזע וחצי מהסשן השבועי אצל הפסיכולוג (כשעוד יכולתי להרשות לעצמי אחד). אני גם ממש לא אוהב להרגיש מסכן בזמן שיש הרבה יותר מסכנים ממני. אבל יותר מהכל, אני שונא להרגיש שלא סופרים אותי. אני לא הולך ליותר מדי הפגנות, אבל יש חוק שעשיתי לעצמי לא מזמן והוא שאם אני שומע על הפגנה שמספר גדול של משתתפים בה ישמח אותי – כנראה שאני צריך לקחת בה חלק, וזו ההפגנה שנכחתי בה היום.

אני אחד ממיליון המובטלים החדשים. כן, זה זמני (טפו טפו טפו ועוד טפו), אבל עדיין. נכון להיום – מובטל. מסוף האלף הקודם ועד לפני כשבועיים התפרנסתי ממוזיקה. בעיקר תקלוט, לעיתים גם הפקה מוזיקלית וניהול פרוייקטים. בתחילת החודש עוד הרמתי בחתונות ובאירועי החברה המוקדמים של חג פורים. אלו המאוחרים בוטלו, ויחד איתם הכנסה מכובדת שהייתה אמורה לתת אוויר אחרי הקור של החורף. היום אני עומד על אפס הכנסה צפויה לחודשים הקרובים, יחד עם סכום נאה על עבודה שבוצעה בינואר-פברואר שזכה לסטטוס ״דבר איתי אחרי הבלגן״, ותחושה של ״לא יהיה בסדר״ שמעולם לא הרגשתי. 

לקטסטרופה הזו אני נכנס יחסית בסדר. למזלי, אשה חכמה גמלה אותי מלקחת הלוואות ולהיות באובר-דראפט תמידי. יש לנו ממש קצת כסף לשכ״ד וטחינה (בחיי שעל השאר ויתרנו. כן, גם על הנטפליקס). אין לי עובדים או הוצאות קבועות גבוהות ואין לנו ילדים ולא משכנתא. אני לא רוצה לחשוב מה עובר על מישהו שמסמן וי על כל אחד ואחד מהסעיפים שמניתי, ובעיקר איך הוא מרגיש כשהוא שומע מה המדינה אומרת לו עכשיו. כמה זה צובט.

דורשים מכונת הנשמה כלכלית (צילום מתוך קבוצת הפייסבוק "אני שולמן")
דורשים מכונת הנשמה כלכלית (צילום מתוך קבוצת הפייסבוק "אני שולמן")

יש משהו בלהיות עצמאי שמאפס אותך. שמלמד אותך שהנסיבות חזקות יותר מכל דבר. שאם תעשה משהו אלף פעמים, אז גם דברים שעלולים לקרות בהסתברות של אחד לאלף אכן יקרו, וזה אתה נגד הסטטיסטיקה; אם לא תעשה סאונדצ׳ק ארוך ומשעמם – יהיו קרחצים במיקרופון. אם לא תיקח מקדם פקקים (סליחה, מחלפים) – אתה תאחר לאירוע. אז אתה רק רוצה להאמין שהאלפים שאתה משכיב כל חודש על מיסים וביטוח לאומי הולכים, בין היתר, לזה שהייתה אמורה להיות לו תוכנית מגירה לפנדמיה קשה. לא מתקפת חייזרים, אלא התפרצות של וירוס, משהו שקרה כבר בהיסטוריה האנושית. וזה ברור שאין תוכנית. לקח בדיוק חצי יום להבין שהמענק של 6,000 ש״ח לעצמאים עליו בישר שר האוצר בקולו הסמכותי והאבהי מגיע עם אותיות קטנות, ובאותיות הקטנות האלו כתוב שזה לא בשבילך. שאר הפתרונות? דחיית מיסים, דחיית תשלומים והלוואות בערבות מדינה לדחיית הקץ. פלא שאנחנו מרגישים דחויים? 

היום התרחשה הפגנת כוח מרשימה של אנשים במצבי. אותם עצמאים שמצאו בית ותחושת ביחד בדף ״אני שולמן״ בפייסבוק ובארגוני עצמאים נוספים. היו שם המון אנשים. בשלב מסוים, הנתיב הימני של כביש אחד אוכלס בשיירה רחבה, צפופה ואיטית של רכבים, כמעט כולם עם דגלי ישראל. צעירים ומבוגרים, משלל המינים, העדות והשבטים של החברה בישראל. ככל שהתקרבנו לירושלים הרכבים התחילו גם לצפצף. זה היה מוזר. רוב ההפגנות שהייתי בהן בחיי היו שמחות, הייתה בהן אנרגיה וחיות. פה היה עייף. בשלב מסוים פשוט נסענו הלוך וחזור מול הכנסת וצפרנו. כבר התחלתי לזהות את הפרצופים והרכבים שעברו מולי. לא חייכנו זה לזה או משהו בסגנון. רק החלפנו מבטים משועממים תוך כדי לחיצה, אפילו לא עצבנית, על הזמבורה. עד שגם היא התעייפה והפסיקה לעבוד, ואז חזרתי הביתה. 

אז עכשיו, מדינה יקרה, אני צריך עזרה. תספרי אותי. הייתי ממש בסדר: עשיתי שירות מלא (אפילו קרבי), אני לא דוחף בתור, לא עובד בשחור, הכל לפי הספר. נתתי, ועוד אתן, את חלקי, כל חודש, בלי לשאול שאלות ובלי להציב תנאים. עכשיו תורך. אני לא מבקש רחמים. אני דורש תמורה.