חופש או חושך: על זה הבחירות. על זה הן תמיד היו

זה היה סופ"ש מעניין: מהרגע שבו פסק בית המשפט העליון האמריקאי כי לנשים אין עוד זכות על גופן, התפצלה המערכת הפוליטית בישראל בהתאם וכצפוי, ודובריו של הימין הביביסטי-כהניסטי מיהרו להסביר שקודם כל לא קרה כלום ומקסימום כמה נשים יצטרכו לנסוע קצת למדינות שכנות כדי לסיים הריון לא רצוי, ושנית יש לעשות את אותו הדבר בישראל בדיוק, כאילו שנשים ישראליות אינן צריכות לעבור שבעה מדורי גיהנום בדרך להפסקת היריון. צריך רגע להתעכב על התגובה הזאת.

מדובר מהלך לוגי מרהיב שמתחיל בהכחשת מציאות (לא קרה כלום), ממשיך בתשוקה לשכפל את המציאות המוכחשת (צריך שלא יקרה כלום כזה גם כאן) ומסתיים באימוץ אידיאולוגיה נוצרית קיצונית שמעדיפה את זכויותיו של העובר על זכויותיה של אמו (בעצם הכלום הזה הוא האידיאל הרצוי). זהו פרצופו של הימין האוונגליסטי. מול זה צריך לעמוד כל אזרח ישראלי שרוצה לחיות במדינה שוויונית, חופשית ושוחרת מסורת. כי בדבר אחד אסור שתהיה טעות: אין לתגובה הזאת שום קשר למסורת היהודית או לישראליות. 

האוונגליזם האמריקאי הזה הוא יבוא אישי וישיר של בנימין נתניהו ותומכיו החרד"לים לישראל. המקום שבו שמרנות חולנית ומושחתת פוגשת משיחיות דתית מטורללת. על זה הבחירות. על זה הן תמיד היו: ישראל חופשית לכולם או מדינה שדוהרת אל החושך. סוגיות רבות טשטשו את הפיצול הזה בישראליות, בעיקר העיסוק בנתניהו עצמו, אבל זה המאבק האמיתי על דמותה העתידית של הארץ, וזה המאבק שבו מה שמכונה "שמאל" מפסיד בעקביות כבר עשרים שנה מתוך כניעה לתכתיבי הנראטיב הביביסטי.

תל אביב צריכה להיות מודאגת במיוחד מהכחשת המאבק הזה. הוא מתחולל על הראש שלה. רוח החופש של תל אביב היא אצבע בעינו של הימין האוונגליסטי בישראל והוא מנהל קמפיין השחרה מוצלח נגדה כבר שני עשורים לפחות. כל מי שקורא לעיר הזאת "בועה" או "מדינת תל אביב" כבר אימץ את הקמפיין הזה. השנאה לתל אביב היא שנאה לכל מה שמדיף ניחוח קל של קידמה, הומניזם, ליברליות ושוויון, ומאבקים כמו זכות האישה על גופה וזכותם של להט"בים לשוויון הם מקרי קצה של השנאה הזאת. 

אלו הם גם המקרים, ולא במקרה, שבו נחשף פרצופו האמיתי של מחנה השנאה. הממשלה היוצאת, שהטריפה את הביביסטים לקמפיין שנאה והסתה חסרת תקדים, הייתה במידה רבה ממשלה תל אביבית. יאיר לפיד, גדעון סער, מירב מיכאלי וניצן הורוביץ מייצגים קשת רחבה, הרבה מעבר לימין ושמאל, של האופציה לנהל ויכוח דמוקרטי על סוגיות הליבה בישראל. מולם ניצבה מכונת הרעל הגדולה של נתניהו ותקשורת המיינסטרים ולא הותירה להם שום סיכוי. תל אביב עמדה והביטה מהצד.

לא יכולנו שלא לצקצק מול "ממשלת השינוי", שלא עשתה שום שינוי בסוגיות המהות של יוקר המחייה, משבר הדיור, משבר החינוך, משבר התחבורה ומשבר הכיבוש. אבל לא את זה באה ממשלת לפיד-בנט לשנות. מטרתה הייתה לייצר אלטרנטיבה לשיתוק הפוליטי שייצר נתניהו, מקום שבו ישראלים בעלי דעות מנוגדות יוכלו לפעול יחד כדי לחלץ את המדינה מהבוץ שבו היא שוקעת אחרי עשור של הזנחה פושעת בידי אותו נתניהו. הצקצוקים, כהרגלם, לא תרמו דבר ולא שינו מאום.

זה בוקר לשאול בו את כל מי שצקצקו על הילארי קלינטון במאבקה נגד טראמפ – איך הם מרגישים היום? כל אותם קשקשני "אין הבדל בין לפיד ונתניהו" שרואים את המציאות דרך הפריזמה הצרה של הפוליטיקה, כל אותם לרלרני "אין לי למי להצביע" שחושבים שדמוקרטיה ייצוגית היא הוט קוטור שצריך לשבת עליהם בול, כל אותם ציניקנים שבזים לתחושת הדחיפות במאבק על עצם קיומה של הדמוקרטיה, כל אלה יביאו עלינו את החשיכה האוונגליסטית ואת מדינת ההלכה המושחתת של סמוטריץ'-דרעי-בן גביר. זה עד כדי כך פשוט.

לא יהיו לנו אופציות טובות להצבעה בבחירות הקרובות, אבל יהיו שפע של אופציות הרבה יותר גרועות. צריך להקשיב לשמעון ריקלין כשהוא אומר שהמטרה היא להוציא את הלהט"ב מחוץ לחוק. צריך להקשיב לבצלאל סמוטריץ' כשהוא אומר שצריך לייבא מארצות הברית את הפסיקה נגד זכות הנשים על גופן. צריך להקשיב לכל הדברים שאיתמר בן גביר אמר ב-25 השנים האחרונות. הם מתכוונים למה שהם אומרים ופועלים ללא לאות כדי להפוך דיבור למציאות. למדנו בסופ"ש הזה שקידמה אינה הכיוון היחיד האפשרי. אפשר גם להחזיר את העולם לימי הביניים. הבוקר ארצות הברית צועקת עלינו להשכים, להתעורר ולקום.