דיור, דה בובואר, מדינת ישראל: השנה שבה קרה הכל

פברואר

פריז

כריסטיאן נולד בשנים-עשר בפברואר, או לפחות ככה הוא מרגיש. מבחינתו זהו הדִי-דֵיי שלו — דִי כמו דמיון, כמו דה-לוקס, כמו דיוֹר. לראשונה הוא מציג קולקציה שנושאת את שמו.

בנקודות מפנה בחייו היו תמיד מגידות עתידות. כמו בפעם ההיא, כשכריסטיאן השתתף ביריד בעיר מגוריו גראנוויל, ומכר שם קמעות למזל, כשהוא מחופש לצועני. בדיוק כשהגיע הזמן להתקפל וללכת הביתה, תפסה את ידו מגדת עתידות שהשתתפה ביריד, וניבאה שהוא יתעשר מנשים — נבואה לא מובנת באותו הזמן, הן לנער בן הארבע-עשרה והן להוריו. אבל עכשיו כריסטיאן דיור שנולד מחדש שמח לומר: "בכל מדינה יש נשים דקיקות ונשים שמנות, נשים כהות ונשים בהירות, נשים עם טעם מאופק ונשים עם טעם נועז יותר. יש נשים שנראות נפלא עם מחשוף, ואחרות שמנסות להסתיר את הירכיים. יש גבוהות מדי. אחרות נמוכות מדי. העולם הזה מלא להפליא בנשים יפות, שהגזרות והטעמים שלהן יוצרים מגוון אינסופי."

כמה חודשים בלבד לפני כן הוא פתח לראשונה בית אופנה משלו, ובחר בקפידה רבה את צוות העובדים. הם נדרשו לשאוף לאלגנטיות, לספק לו ולמפעל החלומות שלו רקמות, מלמלות ומלאכת תפירה מדויקת. ברור לו כעת שעליו להתפלל לאלת הפרסום, כדי שתסייע לגורל לעמוד לצדו.

כריסטיאן דיור, 1947 (צילום: סטנלי שרמן/דיילי אקספרס/Hulton Archive/גטי אימג'ס)

הבניין התלת-קומתי שבשדירות מונטיין 30 בפריז, שבו יש מרפסת עם מעקה ברזל מעוטר ודלת מסתובבת בוהקת מזכוכית ועץ מהגוני, הופך עכשיו לבית עבור הפרסונה החדשה שלו, זאת שאין לה עבר אבל יש לה את כל העתיד שאפשר לדמיין. שם עובדים הוא ועמיתיו במשמעת קדחתנית, כשמסביבם ערימות של בדים נפוחים.

כתוצאה מהחוק החדש האוסר על קיומם של בתי בושת בצרפת, המוני נשים מחפשות לעצמן עבודה חדשה. כריסטיאן דיור מפרסם בעיתון מודעות דרושים לדוגמניות, ומוצף במועמדוֹת. בתוך ההמון הוא מוצא אחת בלבד, מארי-תרז. הדוגמניות האחרות (נואל, פול, יולאנד, לוסיל וטניה) מגויסות מעולם ההוֹט קוּטור.

כולן דקיקות מאוד, כמובן, וכריסטיאן מפציר בהן להצטייד בחזה מלאכותי. ההווה הוא הווה, והכול הולך להיות אחרת: חמוקיים, מחוכים, ירכיים מרופדות. מותניים דקים כל כך עד שידי גבר יכולות להקיף אותם. Look The New, המראה החדש.

מחוץ לבניין הנשים לבושות בבגדי גברדין, אריג שזכה לאישור המדינה. בהיעדר גרבונים הן צובעות את רגליהן בחוּם ומשלימות את המראה בעזרת שרטוט של פס אנכי, כחיקוי של תפר. הכובעים שלהן גדולים, החצאיות שלהן באורך הברך, ושׂערן ארוך, אסוף לאחור בגל על הקודקוד, או גולש בחופשיות על הגב כשהן מדוושות ברחובות פריז. כולן בעלות מראה דומה, שוות זו לזו בדמוקרטיה שכפה עליהן העוני. כריסטיאן קורא להן "אמזונות" ומצטמרר למראה קווי המתאר הזוויתיים שלהן, המגורענים כמו תצלום מלחמה.

זאת השנה השנייה ברצף שבה החורף קר, סיבירי ואכזרי להחריד, אבל כריסטיאן רוצה להפיץ את האביב. הוא חושב על פרחים, על נשים, על נשים בשיא פריחתן, על כתפיים מעוגלות במקום מרופדות, על קווים רכים, על חצאיות פעמונית. הוא משרטט ללא הרף, בכל מקום, לעתים מאות סקיצות ביום אחד. בגדים כמו מבנים אדריכליים. בגדים כמו הסִפרה שמונה, כמו פרח הצבעוני, כמו האות A. בגדים שלא רק אוהבים נשים, אלא גורמים לנשים לאהוב את עצמן, מסבים להן אושר. הוא מאמץ את המוטו: "Je maintiendrai". האם הוא מבין שמכאן ואילך כל דבר שהוא ייגע בו יהפוך לזהב?

אישה במעיל שעיצב כריסטיאן דיור, 1947 (צילום: Hulton Archive/Getty Images)

העולם מוכה עוני, רזה ומפוחד, טרוד בפנקסי הקְצבה ובקופונים לבגדים. כל ישותו של כריסטיאן מתמרדת, הוא רוצה להתפוצץ בסגול ובטָפטָה, לפרש את המציאות באורו של יהלום שזה עתה לוטש. עוד מעט יגיעו החזונות שלו במשי, שצבועים כולם בגוון הנכון עוד בשלב החוט, הרבה לפני שהבד נארג.

בשלושה-עשר בפברואר הוא כבר שם מוכר ברחבי העולם. תצוגה אחת, הודעה אחת לעיתונות, יממה אחת — זה כל מה שנדרש. נשים עומדות בתור בחנות שלו כדי שצוות המקום ימדוד את גופן. כוכבת הקולנוע אוליביה דה האווילנד קונה את חליפת ה"פָּס-פָּרטוּ" (Passe-Partout) בצמר כחול-נייבי. ריטה הייוורת מזמינה את שמלת הנשף "סוּאָרֶה" לפרמיירה של הסרט "גילדה". אפילו מלכת הבוהמה ז'ולייט גרקו רוצה ללבוש דיוֹר ברובע הלטיני. גם נשים רגילות מתפתות. למרות המחסור בבד נתפרים עד מהרה חיקויים שנמכרים בחנויות הרגילות. בבתים מאריכים את החצאיות ומתקנים את המעילים כדי להדגיש את קו המותניים.

פניני ים חיוורות, סך כל האור שהן מחזירות. צליל מספריים חדים שחותכים חוטי בד. !Révolution מהפכה!

D-Day — הכינוי ליום הפלישה לנורמנדי, שסימל נקודת מפנה במלחמת העולם השנייה ובניצחון של בעלות הברית על גרמניה הנאצית.

Je maintiendrai, בצרפתית: "אני אתגבר". המשפט משמש מוטו בסמל הולנד.

שיקאגו

סימון דה בובואר מרבה כל העת לכתוב לעצמה הערות על מראן החיצוני של נשים אחרות. "היא מכוערת מאוד"; "היא יפה אבל מטומטמת"; "היא האישה היחידה שנראית לי מספיק אינטליגנטית כדי להתרועע איתה, אבל היא מכוערת." אלה ההערות שהיא זורקת על מכרותיה בסצנה הספרותית בפריז. עכשיו היא מחוץ לטריטוריה המוגדרת שלה, היא נסעה לאמריקה לסיבוב הרצאות של ארבעה חודשים. בימים הראשונים למסע היא עסוקה באופן אובססיבי במצבה החדש, במציאות חייה שהתחלפה, בהפיכתה לעוברת אורח.

"הנוכחות שלי היא נוכחות שאוּלה. אין לי מקום משלי על המדרכות. העולם הזה, שבו הופעתי לפתע, לא חיכה לי. הוא היה שלם בלעדי — הוא עודנו שלם בלעדי. זה עולם שבו אינני, ואני נאחזת בו בעודי נעדרת."

סימון דה בובואר (צילום: Getty Images)

חברה אמרה לה שכדאי לה להיפגש עם נלסון אָלגרֶן, כשהיא תגיע לשיקאגו. סימון דה בובואר שומעת בעצתה. בעשרים בפברואר היא נפגשת לראשונה עם הסופר אלגרן. הוא בן שלושים ושמונה, היא מבוגרת ממנו בשנה.

במשך ערב אחד הוא מראה לה את עולמו, את האזור סביב שדירות וסט מדיסון, "מעמקי שיקאגו", כהגדרתו. את אכסניות הרווקים, ההוסטלים, הברים הזולים. בבר הראשון מנגנת להקה קטנה. נשים מתפשטות ועושות תנועות מגונות מתחת לשלט האוסר על ריקודים. אנשים צולעים, נכים, שתויים, רוקדים. סימון מתבוננת ואומרת: "זה יפה."

נלסון מופתע, אבל מרוצה מתגובתה. "אתם הצרפתים יכולים לראות שהמכוער והיפה, הגרוטסקי והטרגי, הטוב והרע, כולם יכולים להתקיים זה לצד זה," הוא אומר. "האמריקאים לא מסוגלים לזה. אצלם הכול זה: או זה או זה."

השניים ממשיכים אל בר לשחורים, ואז לבר נוסף. הרחובות ריקים, קרים, מושלגים, נטושים. הם מתנשקים במונית הביתה.

למחרת דה בובואר ואלגרן משוטטים ברובע הפולני העני והמטונף שבו הוא גדל והעביר את מרבית חייו הבוגרים. הם שוב הולכים מבר לבר, קופאים ברוח קרה ונשכנית ומתחממים באמצעות וודקה. הם לא רוצים להיפרד אבל חייבים, לדה בובואר נקבעה ארוחת ערב עם שני צרפתים. היא שונאת אותם משום שהם מוֹנעים ממנה להמשיך לשוטט בעיר עם נלסון אלגרן. כשהיא עוזבת את שיקאגו למחרת, היא מתקשרת אליו מהתחנה, מדברת כמה שאפשר עד שהרכבת תצא.
"הם נאלצו לקחת בכוח את השפופרת מידי."
בדרכה ללוס אנג'לס היא מחליטה לחזור.

נלסון אלגרן חי בחורבה שאין בה חדר רחצה או מקרר, ברחוב צר מלא בפחי אשפה מצחינים ועיתונים זרוקים. סימון דה בובואר מוצאת משהו מרענן בעוני. הדבר היחיד שמטריד אותה הוא הכאב. אם כבר עכשיו זה כואב להיפרד ממנו, מה יהיה כשייפרדו שוב בעתיד?

סימון מעלה את השאלה במכתב לנלסון. הוא עונה: "זה יהיה מצער מאוד מבחינתנו אם פרידה נוספת תהיה מכאיבה." תחזרי.

איסמעיליה

לא מסובך לערוך רשימה של דברים שחסן אל-בנא מתעב. חופש מיני. שחרור האישה. דמוקרטיה. מוזיקה. ריקודים. שירים. השפעות זרות.

מגיל צעיר השתדל אל-בנא להגדיר מהו טוב ולהוקיע כל דבר רע. כנער בעיר אל-מחמודיה הוא וכמה מחבריו הקימו קבוצה שמטרתה לעודד מוסריות בדרך של תפילות וערנות למתרחש סביב. יום אחד הוא טייל לאורך הנילוס והבחין בדמותה של אישה עירומה מגולפת בעץ, במקום שבו האימהוֹת של הכפר שאבו מים. כמה מבוני הספינות של עיר הנמל התבדחו בינם לבין עצמם, או התנסו ביצירת חמוקיים נשיים, וחסן אל-בנא הצעיר הבין שיש פה משהו אסור שצריך לדווח עליו, ואכן הוא דיווח על כך. הוא יצר קשר עם המשטרה, ובעקבות זאת זכה לשבחים בבית הספר על מעשה שהוא דוגמה ומופת.

זה נכון? זה באמת קרה? כך או כך, זה סיפור שיתברר כמכריע בהתפתחות האסלאם כתנועה פוליטית; אגדה שמרבים לספר, על האיש הצעיר שלא חשש לומר את האמת ולהוכיח מבוגרים ממנו.

בגיל עשרים התגורר אל-בנא בבניין בעיר איסמעיליה. בחדרים שבקומת הקרקע התגוררו שוכרים יהודים, בקומה הראשונה גרו נוצרים, והוא עצמו, יחד עם כמה חברים, שכרו את החדרים שבקומה העליונה. הוא ראה בכך מטאפורה להתפתחות הדתות המונותיאיסטיות. זמן קצר לאחר מכן הוא ייסד את תנועת האחים המוסלמים.

עטיפת הספר "1947: סיפורה של השנה ששינתה את ההיסטוריה"

הולנד

שום צבעונים לא פורחים, הגינות שוממות, האדמה מלאה חפירות ובורות. אבל מה אנשים יכלו לעשות? אמרו להם שטעם של בצל צבעוני מבושל מזכיר מאוד ערמונים — טעם עדין ומתקתק — אבל הזהירו שאכילה של יותר מארבעה בצלים עלולה להוביל להרעלה.

אי-אפשר לדבר על צלקות לאומיות עכשיו, אחרי המלחמה. יותר נכון לדבר על שיתוק לאומי. הרכבות בקושי נוסעות, בגלל מחסור בקטרים. הנאצים נתנו אותם לרומנים. הם גם הוציאו מכלל שימוש חלקים נרחבים ברשת הטלפונים, אז אנשים — לפחות אלה שהכסף מצוי בכיסם — נאלצים להסתמך על קווים זמניים. המרבה במחיר מתחבר ראשון. על ההולנדים נאסר גם לקנות בצלי צבעונים שלא למטרות שימוש פרטי. רק מגדלים מקצועיים רשאים להיות בשדות, שכן כל מכסת הפרחים במדינה מיועדת ליצוא לאמריקה. הגינות נותרות אפוא כפי שהן, ללא פרחים, והחנויות ריקות מתוצרת.

ואף אחד אפילו לא רוצה לשמוע את המילה "גרמניה", כה גדול התיעוב אחרי הכיבוש. חוק חדש קובע כי עשרים וחמישה אלף הולנדים ממוצא גרמני מוגדרים כ"אזרחים עוינים", וכולם נידונים לגירוש — לא משנה אם נמצאים ביניהם גם יהודים, ליברלים ומתנגדים למשטר הנאצי.

האלימות ממשיכה במסלולה המוכר. להולנדים-הגרמנים ניתנת שעה אחת בלבד לארוז כל מה שבאפשרותם לקחת (עד למשקל מקסימלי של חמישים קילו), ולאחר מכן הם מועברים למתקני מעצר או למחנות כליאה בסמוך לגבול הגרמני, בהמתנה לגירוש. בתיהם ובתי העסק שלהם מוחרמים על ידי המדינה, במבצע שנקרא "הצבעוני השחור".

ואחר כך, מה? הקלה? תחושה של טיהור?

קייב

מיכאיל היה סַמל בן עשרים ושתיים כשזומן אל הגנרל הגדול ז'וּקוֹב. הודות להמצאה שלו, הצבא האדום יכול היה לדעת במדויק כמה יריות נורו מכלי נשק כלשהו. כאות להערכתו של הגנרל ז'וקוב, קיבל מיכאיל במפגש — איך לא? — שעון.

השנה היתה 1941. הגנרל ז'וקוב עוד עתיד להוביל לניצחון של ברית המועצות על הפאשיסטים, אבל כשהמפגש בינו לבין מיכאיל התקיים, "מבצע ברברוסה" עדיין לא נולד כרעיון, והברית בין סטלין להיטלר נותרה שרירה וקיימת. ברור שמאז השעון נעלם. רק המיתוס נשאר.

גרמניה

לעולם לא עוד, לעולם לא עוד, לעולם לא עוד. המילים מהדהדות כבר קרוב לשנתיים, מהיום הראשון לכניעת הגרמנים, במאי 1945, ועד ליום שבו נחתם סופית הסכם השלום בפריז, בעשרה בפברואר 1947.
ביום זה מלחמת העולם השנייה מסתיימת רשמית.

ארבע המעצמות המנצחות תמימות דעים על כך ששומה על הנאצים לתת דין וחשבון. אבל האם מאחורי זה עומד רצון לנקום? לקבל פיצוי? להבטיח שלום עולמי? כן, הם רוצים בכל אלה — אבל גם לשים דגש על אירועים מסוימים ולהתעלם מאחרים. לעצור מלכת ולהוסיף ללכת בעת ובעונה אחת.

הסיפור על אודות המלחמה עדיין לא נכתב. אף היסטוריון לא עבר על הארכיונים שהותירו הנאצים מאחוריהם. הליך העמדתה לדין של הדיקטטורה הנאצית יספק תיאור מקיף ראשון על אודות אותה המלחמה. ההליך המשפטי יהפוך לשיעור היסטוריה, לאמצעי לאיסוף עובדות, ובנוסף, להוכחה לכך שהצדק ניצח.

בעשרים בנובמבר 1945 התיישב הטריבונל הצבאי הבינלאומי (IMT) בהיכל הצדק שבנירנברג. מה שנודע בשם "משפט נירנברג" היה למעשה הראשון בסדרה של שלושה-עשר משפטים שנערכו במקום. עשרים וארבעה בכירים מקרב ההנהגה הנאצית הואשמו בפשעים נגד השלום, בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות, דוגמת רצח, השמדה, שעבוד, גירוש ורדיפה על רקע פוליטי, גזעי או דתי, וכן בקשירת קשר לביצוע פשעים אלה.

עיתונאים מילאו את אולם המשפט הצר, שהיה ספון עץ בגוון כהה. חלק ניכר מהזמן הם היו משועממים. ההליך היה מורכב, והוא התנהל בארבע שפות — נוסף לכך ששלב התרגום האריך את משכו — בזמן שרבי-המרצחים ישבו על ספסל הנאשמים ונראו כמו אנשים רגילים. אבל מידע מכריע על אודות האידיאולוגיה הנאצית כבר החל לחלחל ברחבי העולם, והגיע לאוזני אלה שעדיין לא הבינו במה מדובר, או לאוזני אלה שלא גילו עניין בנושא משום שלא נפגעו, וכן — אולי — לאוזני אלה שסירבו עד כה להאמין בשמועות.

מעולם קודם לכן לא נערך משפט סביב פשעים שבוצעו על ידי מדינה. מעולם קודם לכן לא נקבעה מידת האחריות שיש לאומה על מעשיה. מעולם קודם לכן לא נכללו בכתב אישום פשעים שבוצעו בעקבות צווים של ראש מדינה. מעולם קודם לכן לא נידונו פשעים כאלה בבית משפט.

[…] ראש הממשלה לשעבר, וינסטון צ'רצ'יל, הוא אחד המבקרים החריפים ביותר של משפטי המלחמה הצבאיים. הוא רוצה ליצור הבחנה חדה בין האחריות של חיילי הוורמאכט לבין האחריות של כוחות האס-אס שהונעו על ידי אידיאולוגיה. הוורמאכט עשה את מה שהוטל עליו לעשות. העבודה היתה לעתים מכוערת, מדממת ומזוויעה, אבל זה טבעה של המלחמה. אז צ'רצ'יל תורם למגבית למען ההגנה על הגנרל הגרמני השבוי מָנשטֵיין.

מה שלא נאמר בבית המשפט שוקע בתהום הדממה. רדיפתם ורציחתם של הומוסקסואלים בידי הנאצים לא הופכות לסעיפי אישום ולא מוזכרות במשפטים. ההרג של הצוענים מוזכר על ידי כמה מראשי הנאצים, אבל על דוכן העדים לא נמצא מקום עבור שום צועני. אף על פי שכמיליון יהודים פולנים נרצחו במחנות המוות בלז'ץ וסוביבור, הם לא מוזכרים ולו במילה אחת, באף לא אחד משלושה-עשר משפטי נירנברג. מחנה המוות טרבלינקה מוזכר כבדרך אגב, בהזדמנות אחת, ומתואר כמחנה ריכוז. גורל היהודים מבליח ביעף, אבל השנאה הגזעית שעומדת בבסיס האידיאולוגיה הנאצית היא לא העניין המרכזי. מה שעומד על הפרק הוא התוקפנות של גרמניה הנאצית, הרצון שלה לשלוט בעולם והפשעים שהיא ביצעה נגד השלום העולמי.

העולם משתקם על פני בִּיצה טובענית של שִכחה.

מתוך הספר "1947: סיפורה של השנה ששינתה את ההיסטוריה" מאת אליזבת אוסברינק, תירגמה משוודית: רות שפירא, הוצאת אחוזת בית, 98 ש"ח

על המחברת, אליזבת אוסברינק: אליזבת קתרין אוסברינק היא סופרת, מחזאית ועיתונאית שוודית, ילידת 1965. כתבות ומאמרים פרי עטה שפירסמה בעיתונות השוודית והדנית, מתמקדים בתוצאות מלחמת העולם השנייה, בזיכרון ובשכחה. בשנים 2015-2000 עבדה ככתבת וכעורכת בטלוויזיה הציבורית השוודית. בשנת 2011 זכה ספרה "ובווינה העצים עדיין עומדים" בפרס אוגוסט. הספר מבוסס על מאות מכתבים ששלח ילד יהודי להוריו בווינה, לאחר שהוצא ממולדתו ב-1939 והועבר לשוודיה. ספרה "1947" התפרסם ב-2016, זכה בפרס מטעם האקדמיה השוודית ותורגם לעשרות שפות.