הכוכב הזה מת: הסרט על "וואם!" מחזיר מעט מהכבוד שמגיע להם

אם גדלתם באייטיז או שיש לכם אהבה מיוחדת לפופ של אותו עשור, כנראה שאחרי השם "אנדרו רידג'לי" אתם רגילים להוסיף "השני מ-Wham!". הבחור כהה השיער והמחויך שמפזז לצד ג'ורג' מייקל בקליפים של הרכב הפופ המושמץ שהכיר אותו לעולם, לפני שהפך לאחד המוזיקאים האהובים והמפורסמים בעולם. את ההמשך כבר אפשר להשלים בראש לבד, אם ראית סרט ביוגרפי או שניים על מוזיקאים צעירים – סכסוך מתוקשר על בסיס אי הסכמות מוזיקליות או סתם מאבקי אגו, פרידה דרמטית, ניסיון כושל לקריירת סולו ואולי איזה קאמבק חד פעמי שנים אחרי שהחברות התפרקה. למרבה המזל, המציאות לא תמיד עובדת לפי הקלישאה.

הדוקו החדש שעלה בנטפליקס בסוף השבוע, שעונה לשם נטול התחכום "וואם!" (או כמו שכתבו את זה באייטיז, "וואהם!"), מגלה תמונה אחרת לגמרי. אנדרו רידג'לי לא מצטייר בו כטיפוס מריר או טראגי וגם לא בתור הגאון הנסתר בלהקה – הוא יודע שהוא הסגן של בר כוכבא, ולא נראה שיותר מדי אכפת לו שלא יזכרו את השם שלו.

אי אפשר לדעת עד כמה ההשלמה שהוא מציג אותנטית, אבל היא מספיק עקבית ומנומקת כדי להרגיש כזו. "וואם!" הוא לא עוד סיפור על עלייתם, נפילתם ועלייתם השל כוכבי פופ וגם לא סיפור על קשיי התהילה. זה סיפור על חברות – על שני חברי ילדות שאהבו אחד את השני והגנו זה על זה לאורך הדרך, גם כשהיה ברור שהשאיפות שלהם לא לגמרי תואמות, והפער הזה יפריד ביניהם מתישהו.

האספקט הזה של "וואם!" הוא כנראה המעניין ביותר, כי ההיסטוריה הקטנה והספציפית שהוא מציג לא מי יודע מה מסעירה. בעזרת חומרי ארכיון וקריינות שהורכבה מראיונות שונים של שני הכוכבים, הסרט מציג את עלייתו לגדולה של הצמד, החל מהג'אמים המגומגמים בימי בית הספר דרך תהילת מועדונים ועד לפסגת מצעדי הפזמונים. הוא מתפקד כמעין קפסולת זמן של המעבר בין שנות השבעים לשמונים, וכיאה לרוח התקופה, עובר מהדיסקו המודע-חברתית של ראשית הדרך לפיזוזים לצלילי שירי פופ קליטים. 

זה סיפור נוסטלגי וחמוד עם שירים כיפיים, שמבקש להחזיר להרכב מעט מהכבוד שאבד לו בגלל הבגדים הצבעוניים והפוסטרים בעיתוני הנוער. בהיעדר מתח של ממש בין החברים, הקונפליקט העיקרי בסרט הוא הפער בין הרצון של ג'ורג' מייקל הצעיר להתקבל על ידי הממסד לבין הזלזול וההתנשאות שבה ההרכב התקבל. הוא מצליח במשימה הזו לא רע, גם אם הוא קצת ממחזר את עצמו כדי להעביר את הנקודה. הקריינות המשותפת של רידג'לי ומייקל מאפשרת לסיפור להיות יותר מאשר "ג'ורג' מייקל: השנים הראשונים", כי הסרט הוא לא בהכרח על השניים כלהקה ותופעה, אלא גם על שני אנשים.

קצת מוזר לשמוע את קולו של מייקל מפרשן את ההתרחשויות שבע שנים אחרי מותו, אבל נראה שלא חסר ליוצרים חומר רלוונטי מהעבר. אבל דווקא דרך האימוץ של מעמדו ההיסטורי, רידג'לי בונה את עצמו כגיבור האמיתי של הסרט, זה שהסיפור מסופר בעצם דרך עיניו. הוא לא מספר את הסיפור כחבר שננטש, אלא ככזה שגאה לראות את החבר הכי טוב שלו ממריא. הוא לא תמיד שמח להידחק הצידה, אבל הוא גם מכיר ואוהב מספיק את "יוג", כפי שהוא מכנה אותו, כדי להבין את המניעים הפסיכולוגיים לכל צעד שעשה. 

יותר מזה, רידג'לי מצטייר כאדם מודע לעצמו וחף מתחרותיות, שהבין כבר בזמן האמת שאין לו מה שצריך – כולל האמביציה – לקריירה ארוכת שנים בעולם המוזיקה. האנשים שסבבו את השניים בזמן אמת, כולל המנהל שלהם, מציינים שאנדרו רידג'לי היה הטיפוס הכריזמטי מבין שניהם, מודל לחיקוי שבדמותו יצר הילד שנולד בשם יורגוס פנאיוטו את האלטר אגו הכל כך מצליח שלו. נראה שבשביל רידג'לי זה מספיק. עד כדי כך מספיק, שגם כשהסרט מסתיים, כתובית הסיום לא אומרת דבר על המשך חייו שלו, רק מציינת את הגאווה שלו מההצלחה של מייקל. אחרי שעה וחצי עם חבר נאמן ומכיל כזה, קל להאמין שזה בדיוק מה שהוא רוצה שנזכור לגביו.
>> "וואם!" (2023), 92 דקות, עכשיו בנטפליקס