שוב דפקו את השחורים? כן, אבל לא בסרט התיעודי המעולה הזה

אלוויס מיטשל הוא ככל הנראה מבקר הקולנוע השחור הכי מפורסם באמריקה. הוא היה מבקר הקולנוע של "הניו יורק טיימס", ופניו המעוטרות בראסטות מוכרות מלא מעט סרטים תיעודיים על קולנוע. לצד זאת יש לו גם מוניטין של אדם שמאבד משרות במהירות יתרה – ב-2011 מינויו כמבקר הקולנוע של אתר מוביליין בוטל אחרי שלושה חודשים.

לפני כמה שבועות עלה בנטפליקס סרט תיעודי פרי יצירתו, שבו הוא חולק את הרהוריו עם הצופים. "זה מספיק שחור בשבילך?" הוא מסה על הקולנוע השחור באמריקה, החל מהסרטים האילמים המוקדמים שפנו לקהל שחור בלבד, ועד הפריחה הגדולה של סרטי הבלאקספלויטיישן בשנות השבעים. מדובר בטקסט אישי ("סבתא שלי היתה אומרת"), אסוציאטיבי ואקדמי גם יחד. הוא עתיר אבחנות מפתיעות (בין השאר על הכפפות הלבנות של מיקי מאוס), ונדמה שאינו מוותר על אף סרט בדרך. זה יוצר תחושה של עודפות, ולפעמים נדמה שהסרט הדחוס מדי מאבד את הפתיל המרכזי ומתפזר לכל עבר. אבל בסופו של דבר הוא אוסף את החוטים לטיעון מרתק ומאיר עיניים. לכן כדאי לקחת נשימה ולצפות בו, יותר מפעם אחת.

לפני שמיטשל מגיע לטיעון המרכזי, הוא מפתה אותנו עם שלל סטארים שחורים שמספרים על החוויות האישיות שלהם למול דמויות שחורות על המסך. בין הדוברים סמואל ל. ג'קסון, וופי גולדברג, לורנס פישברן, זנדיה, בילי די וויליאמס, מריו ואן פיבלס, וגם הארי בלפונטה בן ה-95. בלפונטה, שלמד משחק עם מרלון ברנדו והיה עד לא מזמן אחד הגברים היפים עלי אדמות, הוא דמות בולטת בתולדות הקולנוע השחור גם בשל התפקידים שסירב לעשות. אחרי שלושה סרטים לצד דורותי דנדריג', בהם השניים הפגינו זוגיות לוהטת, ב-1959 הוא הפיק לעצמו את "Odds Against Tomorrow", פילם נואר משובח שבו גילם זמר שמגויס לשדוד בנק. הסרט, שהפגין יחס יוצא דופן לזמנו לשאלות של גזע, לא זכה לתשומת לב שהגיעה לו, ואחריו בלפונטה פרש מהקולנוע למשך 11 שנים.

"בלפונטה הפך לכוכב בכל תחום מלבד זה שהיה מוכשר לו ביותר – סרטים", מספר מיטשל. "הצלחתו כזמר צמחה מהכשרתו כשחקן. הוא הביא למוזיקה גינונים של מספר סיפורים. היתה לו נוכחות יוצאת דופן. היתה לו יהירות פיזית של אתלט, ויכולתו להיטמע רגשית בדמויות הבליטה מיד את כישוריו כשחקן. אבל הוא לא השתלב במערכת, שלא רק שלא ידעה איך להשתמש בו אלא גם פחדה ממנו". בלפונטה נודע כאקטיביסט קולני למען זכויות השחורים, שסירב לתפקידים שלא נראו לו רלוונטיים. כך, למשל, הוא דחה את התפקיד שסידר לידידו סידני פואטייה את האוסקר ההיסטורי על "Lilies of the Field" (מ-1963), משום שהציג גבר שחור במנותק מהמציאות של האפרו-אמריקאים. מיטשל ממשיך ומכנה אותו "המוחמד עלי של עולם הקולנוע, שהורחק בשיא פריחתו מהעולם אליו היה שייך". "אני לא מתחרט על אף תפקיד שדחיתי", אומר בלפונטה היום. "אין לי שום מרירות לגבי זה. אני שמח שאחרים קיבלו הזדמנויות".

מיטשל ממשיך משם לדבר על ההשפעה של מערבון הספגטי "היו זמנים במערב" על אייזק הייז, על הדימוי המיני של נשים שחורות בסרטים לבנים ועל היפוכו בסרטים שחורים, על ההשפעה של מרווין גיי על פסקולים של סרטים שחורים, ועוד כהנה וכהנה רעיונות ופרטים מעניינים שהוא שוזר לזרם של אסוציאציות. אבל עיקרו של הסרט מוקדש, כאמור, לסרטי הפשע השחורים של שנות השבעים, כמו "שאפט" של גורדון פארקס, "Sweet Sweetback's Baadasssss Song" של מלווין ואן פיבלס, ועוד עשרות רבות. מיטשל מראה כיצד הסרטים האלה, שהציגו גיבורים גבריים ומדיפי cool שהתנהלו על המסך לצלילי פאנק, פרחו בדיוק באותו עשור שבו חל שבר בדמות הגיבור ההוליוודי. כשהאנטי-גיבורים הלבנים והמיוסרים של "השיחה" ו"נהג מונית" התמודדו עם שאלות קיומיות ונכנעו לעולם המושחת, הקהל נהר אל הסרטים השחורים שהציגו גברים מלאי בטחון עצמי שמנצחים את המערכת.

כאמור, נראה שמיטשל לא מוותר על אף סרט מהתקופה, והוא מביא קטעים מאינספור סרטים שעל רובם הגדול לא שמעתם. אבל בהדרגה הוא בונה טיעון מעניין. הוא מראה כיצד הקולנוע הלבן אימץ חידושים של הקולנוע השחור, בלי לתת קרדיט, בדיוק כפי שנעשה לפני כן, ואחרי כן, בתחומי המוזיקה והאופנה. כך, למשל, הרעיון להוציא לשוק פסקולים כמקדמי מכירות לסרטים לפני יציאתם, התחיל עם "סופר פליי" של מלווין ואן פיבלס מ-1972, שהפסקול שלו נכתב ובוצע על ידי קרטיס מייפילד. עוד הוא מראה כיצד אופני הייצוג של הגיבורים השחורים –היהירות הפיזית, הגנדרנות, והכניסה המרשימה למסך לצלילי מוזיקה קצבית – הם שהפכו את "שגעון המוזיקה" בכיכובו של ג'ון טרוולטה לתופעה תרבותית חובקת עולם ב-1977. וכשקולנוע המיינסטרים ניכס את המאפיינים השחורים, והכוכבים הלבנים (ברט ריינולדס, קלינט איסטווד) חזרו לגלם גיבורים הרואיים קשוחים ובטוחים בעצמם, הקהל הרחב איבד עניין בקולנוע השחור.

כדי לא לסיים את הסרט בנימה של שוב דפקו את השחורים, מיטשל מקדיש את חלקו האחרון ל-"Killer of Sheep", סרטו הפיוטי של צ'רלס ברנט מ-1978 המעצב דיוקן של משפחה בלוס אנג'לס, שהפך לאחד הטקסטים המהותיים ביותר של הקולנוע השחור. אף שהתעלמו ממנו בזמנו, המוניטין של הסרט הלך והתעצם עם השנים, והשפעתו ניכרת בסרטים שחורים ולבנים (כמו "שאטר איילנד") שבאו אחריו. יש לציין שבסקר העשור של כתב העת הבריטי "סייט אנד סאונד", שהתפרסם ב-1 בדצמבר 2022, "Killer of Sheep" נכנס לראשונה לרשימת מאה הסרטים הגדולים בכל הזמנים. כמה נחמד שברנט בן ה-78 הוא עדיין קולנוען פעיל ויכול לחגוג את הניצחון המאוחר.

"זה מספיק שחור בשבילך?" זמין עכשיו בנטפליקס