"חדר הפלאות" של גיירמו דל טורו היא ממתק נטפליקס לחובבי אימה
הבימאי המקסיקני המבריק בחר להציג בסדרת אנתולוגיה חדשה את הדור הבא (ובעצם, הנוכחי) של יוצרי ז'אנר האימה - והוא בהחלט מצליח להבהיל, להפנט ולהשאיר את טביעת האצבע היחודית שלו גם על יצירות של אחרים. אבל יותר מהכל הוא יודע לעורר חוסר נוחות נפלא. ואיזה כיף מוזר זה
ביצירותיו של גיירמו דל טורו התעניינתי עוד כילד, כשראיתי את "בלייד 2" בשעת לילה מאוחרת מדי בערוץ יס 2. אם "בלייד 2" היה רק רמז למה שהמוח של הבמאי המקסיקני מסוגל לעשות, "הלבוי" מ-2004 היה נקודת מפנה: הסרט לא היה שובר קופות מטורף, אבל כן הראה את היכולות הויזואליות יוצאות הדופן של דל טורו. ב-2006 הוא הציג את הפנטזיה המבריקה "המבוך של פאן" וב-2013 הראה להוליווד איך עושים סרטי קאיג'ו (מפלצות ענק סטייל גודזילה) כשיצר מפלצות עצומות בגודלן, שטרם נראו בקולנוע, עבור "פסיפיק רים". חמש שנים לאחר מכן, כאשר יצא ההמשך בבימוי סטיבן ס. דנייט, אי אפשר היה להתעלם מכך שהסגנון הקולנועי המרהיב שבלט בסרט הראשון נעלם כלא היה.
ועכשיו, גיירמו דל טורו לוקח הפסקה מבימוי ומתמקד בעיקר בתפקיד התסריטאי, המפיק, ובעיקר המנחה בסדרת האנתולוגיה החדשה שלו: "גיירמו דל טורו מציג: חדר הפלאות". הוא לקח תחת חסותו שמונה במאים זוכי פרסים והתאים לכל אחד מהם סיפור אימה קצר, שמעובד לפרק באנתולוגיית אימה. כל סיפורי האימה המוצגים בסדרה מבוססים על סיפורי אימה קצרים (מלבד פרק אחד), שניים מתוכם כתב דל טורו בעצמו, ואף אנתולוגיה לא נותנת כבוד לבמאים שלה כמו האנתולוגיה הזאת. בתחילת כל פרק דל טורו צועד אל ארון הפלאות, מסביר על התמה של הפרק ושולף מתוך הארון חפץ מסוים הקשור לסיפור. בסוף המונולוג הוא מניח את החפץ, אומר את שם הסיפור ואת שם הבמאי, ולצד החפץ מניח פסלון בן דמותו/ה של הבמאי/ת.
הדבר הזה הוא יוצא דופן – אפילו בסדרות אנתולוגיה כמו "מראה שחורה" לא נותנים קרדיט כה משמעותי לבמאי, וזה נותן את התחושה שבאמת בחרו את היוצרים בפינצטה – לא רק על בסיס השם, אלא בעיקר בזכות הסגנון הקולנועי. עם זאת, טביעת האצבע של דל טורו מורגשת בכל פרק – בין אם מדובר ביצירת אמנות המורכבת משיער אדם, פצצה חייזרית שנמצאה במטר מטאורים או מכשפה עשויה מעץ. הכל מרגיש "דל טורו", אבל היצירה נשארת גם של הבמאים האחרים.
לדוגמה, הפרק האחרון בסדרה, "המיה", מבויים על ידי ג'ניפר קנט, הבמאית שעשתה את סרט האימה "הבאבאדוק" (עליו גם המלצנו ברשימת סרטי האימה הטובים ביותר בעשור האחרון). הפרק, שמבוסס על סיפור קצר של דל טורו, מספר על זוג חוקרי ציפורים שחוו לאחרונה אובדן גדול, ועוברים לבית חדש כדי לחקור את הצורה בה ציפורים שנמצאות באיזור הבית עפות. מכיוון שהבמאית מצליחה לשמור על הסגנון שהכרנו בהבאבאדוק בתוך הסיפור, זה מרגיש שהוא כמעט ונכתב עבורה – לצד האופן בו דל טורו כותב על התמודדות עם אובדן דרך אלמנטים של אימה.
כל הפרקים עשויים היטב, מצולמים באופן המאפיין את סגנונו של דל טורו ומדברים על נושאים חשובים – אבל זה לא אומר שאין פרקים פחות טובים. לצד פרקים מצוינים (נגיד, "הנתיחה שלאחר המוות" ו-"מחסן 36") ישנם גם סיפורים חלשים יותר, דוגמת "מבחוץ" שבוים על ידי אנה לילי אמירפור (ילדה הולכת לבד בלילה), ומרגיש כמו "דהאמר – הגרסה הנשית".
סטייסי (קייט מיקוצ'י) היא בנקאית שמתקשה להתחבר עם הנשים בבנק. היא לא נראית טוב, היא מוזרה ולפי התיאור של עצמה, בעיקר "לא מתאימה". אבל היא מרגישה שהיא עוברת תהליך כאשר היא מתחילה להשתמש בקרם גוף שטני. הסיפור עצמו עשוי לא רע מבחינת צילום ועריכה, אבל אולי הבחירה במיקוצ'י ברורה מדי ולא הוציאה אותה מאיזור הנוחות כשחקנית, במיוחד לאור העובדה שלרוב היא משחקת אאוטסיידרית. הבעיה הגדולה היא בעיקר הסיום, שהיה קצת צפוי עם סצינה אחרונה שהרגישה מיותרת. לעומת זאת, פרק אחר כך חוזרים עם פרק שמבוסס על סיפור קצר של סופר האימה המיתולוגי ה.פ. לאבקרפט – ומיד מרגיש שהסדרה שוב חוזרת לשורשיה.
אף על פי שמדובר באנתולוגיה, יש משמעות לסדר הפרקים. תמה בסיפור אחד יכולה לחזור בצורה אחרת בסיפור שונה, וככל שמתקדמים בסדרה כך גם ארון המסתורין של דל טורו נפתח. ובכלל, זאת הזדמנות נהדרת להכיר במאים שאולי פחות שמענו עליהם, למשל גיירמו נבארו שביים את הפרק הראשון, שעד היום שימש בעיקר כצלם הבית של דל טורו בסרטים כמו "המבוך של פאן" ו-"פסיפיק רים".
בשנים האחרונות אנתולוגיות הפכו להיות דבר די נפוץ על מסך הטלוויזיה: "מראה שחורה", "אימה אמריקאית", "פשע אמריקאי", "אהבה מוות ורובוטים" – כולן סדרות טלוויזיה שהציבו רף לאופן בו ניתן לספר סיפורים במסגרת תמה מסוימת, והסדרה החדשה של גיירמו מעלה את הרף. היא מציגה דרך מעניינת להעלות לתודעת הציבור במאים פחות מוכרים, נותנת להם במה נרחבת ובכל זאת שומרת על טביעת האצבע האמנותית של המפיק. רוב הצופים שחיכו לסדרה הזאת הגיעו, כנראה, בגלל השם המפוצץ של דל טורו – הרי זאת שיטה ידועה למשוך את הציבור, בדיוק כמו מרטין סקורסזה ב-"אימפריית הפשע", ובחלק מהמקרים בכלל לא מרגישים את סגנונו של המפיק האגדי. אבל כאן, אם הגעתם בזכות דל טורו, לא תתאכזבו – יש בסדרה את כל מה שכיף אצל הבמאי זוכה האוסקר. אם לא הספקתם להכיר את כישרון העל, אז זו דרך מצוינת לקבל טעימה מסגנונו, ומהשמות הכי מבטיחים בז'אנר האימה.