הפאנל מגיהנום: גם ביום השיבוש חדשות 12 חטאו לתפקידם העיתונאי
הפניה החדה של חדשות 12 לעבר נתניהו מעולם לא נראתה ברורה יותר מאשר ביום השיבוש הלאומי - ערימות פאנליסטים שמתנגחים במחאה למען הדמוקרטיה, חיקוי עלוב לפופוליטיקה ואובדן כל חובה עיתונאית. החמאה זולגת מהראש בשידור חי
יום השיבוש הנוכחי הפך ליום שידורים מיוחד בקרב כל ערוצי השידור המרכזיים. בעוד שבערוץ כאן 11 התמקדו בדיווח קורקטי להפגנות לאורך הבוקר, וברשת 13 התמקדו בהבאת קולות מהשטח (על הליצנים ב-14 אין מה לדבר), אבל בערוץ קשת 12 הסיפור כבר היה שונה. הדרך של חדשות 12 לסקר את האירוע המשיכה את ה-DNA שמוביל את שידורי האקטואליה שלהם בשנים האחרונות: האולפן כבסיס, והררים של ראשים מדברים. יום השידורים התחיל עם ניב רסקין, שסיקר את השעה הראשונה יחד עם פאנל משלו – שכלל את ניצב המשטרה לשעבר דוד צור, הפרשן הקבוע ברק סרי, ושני פרקליטים משני צידי הוויכוח – אילן בומבך, מהצד שתמך ברפורמה, ורויטל סוויד שהתנגדה לו. לאחר כשעה, הועברו המפתחות לירון אברהם – והעסק התחיל להתפקס לכיון ברור יותר. היו תמונות מהמתרחש בשטח ומעט מהאלימות המשטרתית – אבל מי שהקשיב לאולפן, קיבל תמונת מצב שונה לחלוטין.
בשעות הראשונות למשדר כמעט ולא ניתן פתחון פה לצד המפגין. למעשה, בשעה הראשונה של המשדר היו בפאנל החדשות ארבעה אנשים שהתנגדו למחאה: דניאל רוט-אבנרי, הטאלנטית החדשה של 12 (שחזרה והסבירה בטון מתפלא ש"זו רק עילת הסבירות"); אהרון אקסול, לשעבר מפקד מחוז ת"א במשטרה (שחזר והדגיש כמה "הפגנות זה חשוב, אבל"); חברת הכנסת לשעבר אסנת הילה מארק מהליכוד (כל מילה מיותרת); ומתן פלג, מנכ"ל תנועת "אם תרצו", שלא פספס את ההזדמנות לשפוך דלק על המדורה, ואף לשלוח איום מרומז – מצד אחד משבח את החברה הישראלית על "ההכלה", מצד שני מייחל לכך ש"לא ייקחו את החוק לידיים". היחיד שביטא את רוחם של המפגינים היה נדב גלאון, ממובילי כוח קפלן, שנאלץ להיקלע לאש צולבת מול שורה של אנשים שתקפו אותו. וגם כאשר התמונה מעט התאזנה, מיד דאגו לעלות לשידור את בועז ביסמוט.
בעיקר, דבר אחד היה חסר בדיון הזה: קונטקסט. מי ששמע את רוט-אבנרי, פלג, אקסול וחבריהם היה יכול להיות משוכנע שיום אחד פשוט קמו אלפי בני אדם – רובם אנשים שמעולם לא נעצרו, חלקם אנשים ששירתו את מדינת ישראל שנים ארוכות בכל מיני דרכים, כולם אזרחים נורמטיביים – והחליטו לחסום את נתיבי איילון כדי לחרב לאנשים את הבוקר. לא התייחסו לאירוע הגדול יותר – ממשלה שמחליטה לדרוס את הדמוקרטיה (ואת מתנגדיה, על הדרך), ביהירות ובשחצנות של "נאום הניצחון" מאת יריב לוין; את העובדה שהקואליציה מצד אחד מכריזה מלחמה על כל מיעוט אפשרי שלא חבר בתוכה (ע"ע "ההומואים יותר גרועים מהחמאס" של חבר הקואליציה, יצחק פינדרוס), ומצד שני מאיימת לפורר את המערכת החיסונית של הדמוקרטיה – זו שנועדה להגן על אותם מיעוטים ממש.
אי אפשר להימנע מהתחושה שאחרי ש"חדשות 12" ספגו כל כך הרבה אש מראש הממשלה וסביבתו על היותם מוטים, עכשיו מנסים שם כמעט בכוח לסובב את ההגה לצד הקיצוני השני. רוב הפאנל היה כולו בהתנגדות מוחלטת למחאה, והגדיר אותה כ"שבירת כלים", תחת הדיסקליימר של "ברור שמותר להפגין, אבל" – אבל למה בצורה הזאת, אבל למה איילון, אבל למה נתב"ג. בלי לשאול את עצמם מה אדם אמור לעשות כשהוא מרגיש שהמלחמה מגיעה אליו הביתה, והאם מצב שבו הממשלה פוגעת בבית המשפט – הגורם היחיד שיכול לרסן אותה במשטר שלנו – הוא לא בדיוק הזמן לשבור את הכלים.
כי בעיקר, היה כאן מקרה קלאסי של היפוך סיבה ומסובב – הגדרה שיטתית של המפגינים בתור "מפירי סדר" ו"פורעי חוק" (את המילה המפורשת "אנרכיסטים" אפשר היה לשמוע רק בשידורי ערוץ 14, אבל מהם אף אחד כבר לא מצפה לכלום). הכאב של המפגינים נשמע מעט מהשטח דרך הראיונות שהביאו מספר כתבים שהתרוצצו על הכבישים. באולפן, היכן שישבו "מומחים", הקול הזה לא נשמע. כן ראוי לשבח במידת מה את המגיש ירון אברהם, שהקפיד לשאול שאלות קשות את כל הצדדים ובעיניי לפחות היה הגון, בניסיון לפורר את הססמאות של הקואליציה ודובריה. אבל גם אברהם, מגיש מנוסה למדי, לא יכול מול הגודל והשגעת של הפאנל המפלצתי שנבנה סביבו – כזה שהכיל בשלבים מסוימים, שישה ואף שבעה אנשים.
זה הרגע שבו מורשת "אולפן שישי" עומדת לרועץ לחדשות 12. ההפיכה של מה שהיתה תכנית חדשותית לסוג של קרנבל, שואו סטייל "פופוליטיקה" העתיקה, שבו ימנים ושמאלנים הולכים מכות ומרימים את הקול עוד ועוד, גרמה לכך שגם ברגע האמת הזה – רגע אמת חשוב לכל אזרח ישראלי, הזמן שבו אנשים צריכים את מערכת החדשות שלהם יותר מכל, היא משחקת את אותו המשחק הישן והרגיל. מג'נגלת בין דוברים שמתווכחים, ומפספסת את הסיפור הגדול שנמצא בצד השני של המסך המפוצל.
אבל אם יש נחמה מסוימת ביום המורכב הזה, הרי שבמבחן ההיסטוריה האימג'ים הקשים שאנחנו רואים יישארו חקוקים – הרבה יותר מהדוברים באולפן. את הבוקר של 11 ביולי, 2023, יספרו התמונות הרבה יותר מאשר המומחים באולפן הממוזג. הלהג של דוברי הקואליציה (וגם את מי שסתם החליטו לאמץ את דף המסרים שלה) איש לא יזכור, את המכת"זיות, המעצרים והעמידה הנחושה של הציבור הליברלי בישראל – זה שקם, ולא מתכוון לחזור לישון – אף אחד לא יוכל לשכוח. ואולי בעצם כדאי לזכור בדיוק את דוברי המשטר, אלו שכיתתו רגלים מאולפן לאולפן כדי להסית נגד ציבור המוחים, ולדברר את הפושע שבראשות הממשלה. לזכור, כי הם אשמים לא פחות.