תל אביב היא כמו מובייל שעדיין מסתובב אבל כבר הפסיק לנגן

"המגיפה מקפה את הקצף מעל העיר המבעבעת הזאת: מסירה מעליה את היתרה, הפרימיום והאקסטרה של הכל" (צילום: שאטרסטוק)
"המגיפה מקפה את הקצף מעל העיר המבעבעת הזאת: מסירה מעליה את היתרה, הפרימיום והאקסטרה של הכל" (צילום: שאטרסטוק)

"חופש. מניפסט", ספרו החדש של אושיית הרשתות אלון מזרחי הוא בדיוק מה שהדוקטור רשם לעידן הקורונה, ועידן הקורונה הוא כנראה בדיוק מה שהדוקטור רשם לתל אביב \\ טור אישי

14 באוגוסט 2020

אני לא יודע כמה מקוראי טיים אאוט קשישים מספיק לזכור את זה, אבל היו זמנים בתל אביב שבהם כשרצית לרדת לרחוב פשוט ירדת, בלי חובת המסיכה המעיקה. בזמנים האלה, המיתולוגיים, העיר שקקה מועדונים והמתה הופעות, ובין סרט להצגה לפתיחה יכולת להעביר ערב, שנה או עשור בלי למצמץ. 

אבל זה עידן הקורונה עכשיו, וכמו כף עץ מיומנת מעל סיר מרק המגיפה מקפה את הקצף מעל העיר המבעבעת הזאת: מסירה מעליה את היתרה, הפרימיום והאקסטרה של הכל: מצב הרוח, ההבטחה המסחרית והרומנטית (אם עוד ניתן להפריד ביניהן), השפות הזרות ברחובות, בתורים ובשולחנות ליד, המשחק והקריצה של כולם וכולן. 

השאננות הקיומית המופלגת של תל אביב של פעם, סלע קיומה, מורגשת הרבה פחות עכשיו. בכל זאת כולנו, בניסיון ראוי לחמלה והערכה, עוד מנסים לשדר פנאן ועסקים כרגיל. 

תל אביב לא רגילה לפחד ולכאוב, ובטח שהיא לא רגילה להודות שהיא מפחדת וכואבת. אף אחד לא רוצה לצאת לדייט או לעשות עסקים עם אנשים שמראים כאב ופחד, בואו. ובכל זאת המציאות העכשווית, הרבה פחות רוקנרול מקודמתה בכל מובן, מתגנבת מבעד להכחשות ומנכיחה את עצמה במרחב, כדרכן של מציאויות. כשמילניאלז מפגינים הנאה מקפה חברתי הם נראים קצת מתאמצים. כשעוברי אורח גוערים בבני השיח שלהם בטלפון (ממצוות הדת הישראלית) הם נשמעים פחות בטוחים בעצמם ויותר כועסים ומפוחדים על אמת. 

למה שתי כריכות לספר אחד? למה לא. ספרו של אלון מזרחי, "חופש. מניפסט" (עיצוב: אלעד אורן)
למה שתי כריכות לספר אחד? למה לא. ספרו של אלון מזרחי, "חופש. מניפסט" (עיצוב: אלעד אורן)

השיחה התלאביבית המקודשת, שיחת-העל, על נדל"ן ומחיריו, על השקעות וירושות, חדרים וקומות, מרפסות וחניות, מנג'סת הרבה פחות בבתי הקפה, והצעירים שמתרוצצים על קטנועים חשמליים ומדברים בספיקר על אפליקציות גורמים לך למשהו שבין פיהוק לדכדוך.

אם לנקוט בדימוי מעולמה של בתי התינוקת, תל אביב של עכשיו היא כמו מובייל שעדיין מסתובב, אבל כבר הפסיק לנגן. 

באופן אישי, ההיסטוריה שלי בעיר הזו למודת אירועים מעצבים. הייתי כאן לפני 11 שנים, בדירה בבן יהודה פינת נורדאו, כשהודיעו לי שאחי נהרג בתאונת דרכים. הילדה שלי נולדה לפני כמעט 8 חודשים באיכילוב. ספר הביכורים שלי יוצא עכשיו בלוקוס, הוצאה תל אביבית מאין כמותה. אהבתי ונכוויתי כאן, עבדתי והתבטלתי, חוויתי ייאוש וצער, שמחה והתרגשות, בדידות מכלה וחברות ואהבה של אמת. 

דווקא בשנים שאני תל אביבי, בעיר הזו שמשחקת אותה כאילו היא בחיים אין לה מצב שהיא בלי נוטיפיקציות, למדתי להכיר ביופיים ובכוחם של הכאב והצלקת. 

את הנזק שהקורונה והשלטון עשו לנו בחצי השנה האחרונה אי אפשר למחוק, וגם לא את הגילוי המחודש והבוטה כמה תל אביב רחוקה מלהיות עיר אחת, עם ניסיון משותף אחד: המגיפה מבליטה מאוד את הפער התהומי בין מי שיש להם ומי שיש להם פחות. 

אבל מצבים מאתגרים ולא נעימים כמו זה שאנחנו חיים בו בכל זאת מציעים איזו סגולה מרפאת: הם מעניקים לנו את ההזדמנות, אם נרצה בכך, לעזוב דימויים ישנים וכובלים ולהתחבר מחדש לעצמנו ולסביבה שלנו על בסיס אמת. מהניסיון שלי, בעצב אמיתי יש הרבה יותר שמחה מאשר בעליצות תדמיתית, והרבה יותר חופש תנועה וחיים. 

בספר החדש שלי, "חופש. מניפסט" שרואה אור ממש בימים אלה אני מסתכל, מתוך ניסיון אישי וחיים שלמים של אהבה ועניין אדירים ברעיון החופש, בדיוק בדברים שמפריעים לאנשים להיות חופשיים: הרגלים, מסורות, אמונות, אידיאולוגיות, היעדר ספק וסביבות פוליטיות, רגשיות ופסיכולוגיות שמבקשות לצמצם את החופש של האינדיבידואל למינימום הנוח להן.  

קסמה הגדול של תל אביב, אחרי הכל, זה שלעולם לא יהיה לו תחליף, הוא החופש שהיא מגלמת. הספר שלי מצא לו מקום ממש לא רע לראות אור, עושה רושם, ואולי גם זמן לא בלתי הולם.

גבר לא בלתי נאה ומסוקס. קפה? אלון מזרחי (צילום: אורית פורטי)
גבר לא בלתי נאה ומסוקס. קפה? אלון מזרחי (צילום: אורית פורטי)

אלון מזרחי הוא איש רשתות ותוכן. יחתום על ספרו החדש ביום שני הקרוב (18:00) בתולעת ספרים (ואתם יכולים לרכוש אותו כאן)