היי, אנחנו ערבים: הנוסחה המנצחת של "טהרן" ו"פאודה"

במשך עשורים ארוכים הכחשנו את זה. אנחנו עדיין מכחישים את זה. יש אנשים שיגיבו באלימות אם תאמרו להם את זה. אבל ההצלחות הגדולות של תעשיית הטלוויזיה הישראלית בעשור האחרון אומרות את זה בלי למצמץ: אנחנו ערבים. אנחנו נראים כמו ערבים. אנחנו נשמעים כמו ערבים. המרחק המנטלי בינינו ובינם מיקרוסקופי. זאת האמת והאמת מייצרת להיטים לנטפליקס ואפל פלוס.

העין הישראלית לא רואה את האמת הזאת, כמובן. בפרקים הראשונים של סדרות כמו "חטופים", פאודה" ו"טהרן" או "כפולים", אנחנו מחפשים את הצרימות, את הפערים בין המציאות כפי שאנחנו מכירים אותה ובין הפיקציה שעל המסך. קשה לנו מאוד להשהות את אי-האמון, השהיה שהיא קריטית לכל יצירה בידיונית. אנחנו בעיקר לא רוצים לראות שאין הרבה הבדל ביננו ובינם. אבל זה בדיוק הדבר שהופך את הסדרות שלנו למרתקות כל כך בעיניי העולם.

מכירתה של "טהרן" בסכומי עתק לאפל פלוס שתשדר אותה ב-135 מדינות היא עוד נדבך במסלול ההמראה שסימנו "חטופים", "פאודה" ובמידה מסוימת גם "כפולים", בדרך לכיבוש המסך הגלובלי. אפשר לסמן את הנוסחה המנצחת: עלילת מתח עם מינוני אקשן סבירים בכיכובו של הסכסוך הכי ותיק ומפורסם בעולם, אותו סכסוך שלכאורה אינו מעניין את העולם יותר. ובכן, מתברר שהוא מעניין את העולם מאוד אם מצליחים לגעת בלב הקונפליקט ולהפוך אותו לפרסונלי. וזה מה שאנחנו עושים יותר ויותר טוב.

יחודיותו של הסכסוך הישראלי-ערבי, מבחינת הדרמה הטלוויזיונית, טמונה בכך שכל אחד מהצדדים יכול להשתיל מרגל או לוחם בצד השני מבלי שאיש יחשוד, על בסיס התאמה ויזואלית ומוצא משותף. זהו מנוע עלילתי נדיר, רב עוצמה ומהפנט ממש לעיניים זרות, שאינו קיים בצד האירופי והאמריקאי של משחקי המלחמה. כך, למשל, כדי שנקבל את העובדה שאיש לא חושד בזוג מרגלים רוסי בארה"ב, דרוש סיפור רקע לפיו חיו באמריקה שנים ארוכות כסוכנים רדומים. כדי שנקבל את העובדה שליאור רז יכול להיטמע בין הפלסטינים או שאסי כהן יכול לערוק לחיזבאללה, כל מה שהם צריכים זה לומר "ביסמיללה אלרחמן אלרחים" ולקוות שלא יעבור בסביבה פלסטיני שיתפקע מצחוק מהמבטא שלהם.

אנחנו ערבים, אחלה וסבבה, אבל תראו איזה הייטק יא זאלמה (צילום מסך מתוך "טהרן")

זה מעניין, כי הרי ידוע שאין לישראלי עלבון גדול יותר מהמחשבה שהוא ערבי. הניסיון של שמאלנים מזרחים רדיקליים להגדיר עצמם כ"יהודים-ערבים" נתקל בעוינות אלימה כבר שנים, ואם רוצים להוציא מדעתו מצביע מזרחי של נתניהו צריך רק לרמוז שאולי יש איזשהו קשר גנטי בינו ובין בני דודינו השכנים. אבל כשזה מוגש כחלק מפנטזיה ביטחוניסטית – כשאנחנו משתמשים בערביות שלנו כדי להערים על הערבים או כשהם משתמשים בה חלילה נגדנו – לפתע רובנו פתאום לגמרי סבבה עם הקונספט לפיו הישראלים הם בעצם סוג של ערבים עם הייטק, והופ, יש לנו להיט טלוויזיוני.

המבקרים כבר נתנו את פסק הדין שלהם על "טהרן", רובם התלהבו מההפקה המרשימה ומהעלילה הסוחפת למדי שדוהרת ושומרת על מתח מהרגע הראשון, מיעוטם התקשה להשהות את אי-האמון, כולם הסכימו שמדובר בהישג עצום ליוצריה ולתאגיד השידור הציבורי. אבל המבחן של סדרות מהסוג הזה מגיע אחרי עונה שלמה, כשהן מצליחות או כושלות לסכם באופן מספק את המסע אליו לקחו את הצופה. ל"טהרן" יש קאסט מצוין ותסריט מעולה ובמאי מוכשר והפקה מהפנטת ואפילו רייטינג מרשים, ולכן גם את כל הסיכויים להצליח בהמשך ולא רק בישראל. ואם ישאלו אתכם בחו"ל אם אתם ערבים? תמשיכו להכחיש.