עשינו אמנות בדיוק היכן שקרו המהומות בלוד. לאט, לאט הלב נפתח
במסגרת פרויקט "זומו המפתן" התגייסו אמניות ואמנים והציבו מיצירותיהם במפתני הבניינים בעיר המצולקת. האמנית שיראל הורוויץ בטור מיוחד על תהליך היצירה וחשוב מכך - על החיבור שהתפתח בינה לבין לתושבי הבניין ברחוב הרותם 1
״זומו המפתן״ היא תערוכה שכולה פעולת תגובה אמנותית, מלאת חמלה ועדינות למצב הרגיש של העיר לוד מאז מאורעות מאי. זהו פרויקט קהילתי בו אמנים ואמניות ייצרו מיצבי אמנות במפתני בניינים ברחוב החשמונאים (הרחוב אליו התנקזו האירועים האלימים), שיהיו עבודת קבע ומתנה לדיירים המתגוררים בהם.
הגעתי ללוד בהזמנתה של המנכ"לית והאוצרת הראשית של ״זומו״, מילנה גיצין-אדירם, לגלגול המחודש של הפרויקט. יחד עם מנהלת קשרי הקהילה, יצאתי לסיור לוקיישן בעיר כדי למצוא את השידוך ההולם ביני, האמנית, ובין אחד הבניינים בשכונה. אחרי מספר פגישות, שיחות והתלבטויות קיבלתי בניין משלי – הרותם 1.
במסגרת הפרויקט, עברנו מדירה לדירה בשתי הכניסות של הבניין, קיוויתי שהדיירים יכניסו אותנו, רציתי לשמוע אותם וליצור עבודת אמנות שהיא מתנה עבורם ושהם יוכלו להתחבר אליה. אחרי הדפיקה בדלת, על סף המפתן, יש רגע של מבט, מילה, מחווה ביני ובין אלו שפתחו לי וההחלטה הבאה נתונה בידיהם. עוד בפתח אני מספרת קצת על ״זומו״ ועלי, והחשדנות שאני מזהה בהתחלה מפנה את מקומה תוך דקות לחיוכים וסיפורי חיים. הדלת נפתחת ואתה גם הלב שלהם ושלי.
תוך כדי ישיבה בסלון ושיחה אני לומדת ומגלה על בני הבית. שמות, מחשבות, כמה זמן הם בלוד, עבודה, ילדים, פחדים, חלומות. כשהשיחות בינינו התגלגלו לאירועים במאי האחרון, עלתה החוויה הקשה שהם עברו, הפחד שהם חוו באותם ימים שעודנו כאן; ובעיקר: שלא ברור מה יהיה הלאה. לצד זה, וכמעט באותה נשימה, עלו התחושות החיוביות כלפי העיר, האנשים שבה והקשר החזק דרך דורות של משפחה שצמחו בעיר. הזמן שביליתי עם הדיירים הפך אותם מקבוצה כללית שגרה בעיר אחרת לאנשים ספציפיים שקיבלו אותי בחיוך, הומור כנות ופתיחות.
בזמן שביליתי בבתים היה ניהלנו שיחת חולין קצת מוזרה שבמהלכה העיניים שלי חיפשו משהו שיחזיק בתוכו את חוויית המפגש – או רמז לאופי של מי שפתחו בפני את הדלת. זה אתגר מסוג אחר לגמרי ליצור עבודת אמנות לקהל ידוע, מסוים, שאני יודעת שיחיו יום-יום לצד מה שאני עושה. המחשבה סביב היצירה היא שונה לגמרי מליצור בסטודיו לצופה אלמוני.ת, והיה לי חשוב שהמיצב שאשאיר אחרי יהיה מחובר למי שהמקום הזה שייך לו, שמתוך הכניסה שלי כזרה למקום אוכל לתת חזרה פיסה מהיופי ורוחב הלב שפגשתי.
ביום שהצבתי את העבודה בבניין, מעבר לדאגה מהשכנים שלרוב התבטאה באספקת ארטיקים, בית פתוח לכל מה שאני צריכה ועוד, המפגש עם הילדים והילדות שמתגוררים שם הבהירה לי את החשיבות של העשייה והייחודיות שלה. החל מהשאלות שלהם על מה ציירתי ולמה, ילד שהביא ציורים שצייר כדי להראות לי, ילד אחר שרץ הביתה להביא לי סרגל ששכחתי והשיח שנוצר ביניהם ואיתי על אמנות. הילדים נשארו איתי לאורך כל זמן ההקמה, שאלו, התעניינו וסיפרו גם על עצמם. האינטראקציה הזו שהיא מעבר לשפה, תרבות ודעות שיש בה חיבור ישיר ואנושי – הם בשבילי הקסם והכח שיש לאמנות. חלקנו משהו, אני והדיירים ברותם 1.
הכותבת היא אמנית רב תחומית, משתתפת בפרויקט ״זומו המפתן״ שנערך בלוד. מחר (25.8) תצא הסעה (בחינם) ללוד מ-18:15 ברחוב תרס"ט 4. להרשמה