עיר רצופה במכשולים: כשפח זבל שווה יותר מבן אדם

לפני כמה שבועות פורסם שתל-אביב זינקה למקום הראשון והלא מכובד במדד הערים היקרות בעולם של האקונומיסט, אבל מה שלא צוין בפרסומים, הוא שבעיר היקרה הזו, פח זבל שווה יותר מאדם עם מוגבלות.

לפני כמה חודשים, נסעתי על הקלנועית שלי עם בתי בת השש לגינת מהר"ל. מדובר בקלנועית קטנה ומתקפלת ברוחב של כ-70 ס"מ הזהה לזה של כיסא גלגלים, המשמשת אותי בשל מגבלת הליכה שאיתה אני מתמודדת, עמה נוסעים על המדרכה במהירות הליכה (9 קמ"ש לכל היותר). עבור בתי, הכרכרה הקסומה של אמא לא מסמלת מוגבלות, אלא כלי רכב שעליו היא יכולה לשייט באיטיות עם אמא על מדרכות העיר. למרבה הצער, אפילו כלי הרכב הקסום הזה, לא יכול לעבור דרך קירות ועמודי חשמל.

ערים גדולות יכולות להיות נוחות למדי למחייה לאנשים עם מוגבלות, מאחר שהכל בהן קרוב יחסית למקום המגורים ואין צורך בנסיעה במכונית כדי להגיע לשירותים שונים. עם זאת, מדרכות תל אביב רחוקות מלהיות נוחות למעבר לכיסאות גלגלים ולקלנועיות: פחי האשפה נמשכים עם שחר ממסתוריהם, חוסמים את המדרכות ונדחפים בחזרה רק כעבור כמה שעות, כך שקשה לקחת את הילדים לגנים ולבתי הספר. הרמפות שאמורות לחבר את המדרכות לכבישים במעברי חצייה פעמים רבות משובשות או חסרות, המרצפות רעועות, ועוד לא דיברנו על גללי הכלבים והמפגעים הממלאים את המדרכות ומקשים על המעבר, אבל המקרה של המדרכה ברחוב מהר"ל מקומם במיוחד.

כשהגענו לרחוב מהר"ל 10, נדהמתי למצוא מעבר צר מאד, שבו קלנועית אינה יכולה לעבור בשום פנים ואופן – מצדו האחד עמוד חשמל ומצדו השני מה שנראה כמסתור אשפה מבטון. אני, למזלי, יכולה ללכת מעט, ולכן נאלצתי תוך סיכון חיי ועיכוב התנועה, להוריד את הקלנועית לכביש ולנסוע עליו לגינה, אולם אדם שאינו יכול ללכת כלל, ייאלץ לשוב כלעומת שבא ולוותר על הגעה להמשך הרחוב ולגינה. גם אימהות עם עגלות וטיולונים ידרשו לרדת לכביש כדי להגיע לגינת המשחקים. יש לציין שאין עוד אפשרות הגעה נגישה לגינת מהר"ל.

בשנים האחרונות, חשוב לומר, חל שיפור במודעות להנגשת המרחב הציבורי. כשפניתי בפעמים שעברו לעיריית תל אביב בנושאי הנגשה, נעניתי בחיוב, לכן חשבתי שגם הפעם, פנייה לרשויות הרלוונטיות תוביל לטיפול. לצערי, התבדיתי ונקלעתי למה שנראה כמילכוד 22 של הנגישות.

כתבתי תלונה בנושא לעיריית תל אביב, שהשיבה שאינה יכולה להזיז את עמוד החשמל מאחר שהוא באחריות חברת החשמל. על אפשרות לקיצור הקיר – לא חשבו שם.

בהמשך, כתבתי לחברת החשמל, שהשיבה במכתב רשמי שהשורה התחתונה שלו היא כי החברה אינה יכולה להזיז את עמוד החשמל ללא תשלום מתאים. אני מבינה שחשבון החשמל הנאה שלי לא מספיק כדי לממן הזזת עמוד חשמל, אבל מה פשר התשובה המשונה הזו ומדוע הופנתה אלי, האזרחית? האם מצופה ממני להרים קמפיין הדסטארט למימון הזזת עמוד חשמל? אולי לערוך מגבית כדי לסייע לחברת החשמל בביצוע עבודתה? מדוע לא יתכבדו החברים בחברת החשמל ובעיריית תל אביב לטקס עצה ולפתור את העניין ביניהם?

עכשיו תנסו לעבור עם קלנועית. צילום: סנונית ליס

אבל רגע, חשבתי, אם כל כך מסובך להזיז עמוד חשמל, מדוע לא פשוט לקצר את קיר הבטון המשמש כמסתור לפח אשפה, כדי להנגיש את המעבר? אני בטוחה שלא פשוט להיות פח אשפה תל אביבי, אבל הצפרדע הירוקה תתמודד, לא? מהנדסי העירייה כנראה לא הצליחו לחשוב בעצמם על הפתרון המורכב, לכן הצעתי אותו באפליקציית 106. מה קרה? כלום – הפנייה נסגרה ללא תשובה (ומאז נמחקה מהאפליקציה).

החודשים עברו, יום המודעות לזכויות אנשים עם מוגבלות חלף גם הוא וצוין בקול תרועה רמה על ידי גופים רבים, המעבר עדיין צר ולא נגיש, אנשים עם מוגבלות עדיין לא יכולים לעבור. הורים וילדים עם מוגבלות כנראה לא אמורים לשחק בגינת מהר"ל – גינה לבריאים בלבד, ואימהות נדרשות לסכן את חיי ילדיהן בדרכן לגינת המשחקים. אין אלא להסיק שבעיר היקרה בעולם, פח זבל חשוב יותר מאנשים עם מוגבלות.
הכותבת היא סופרת ישראלית, בעלת חברת תוכן ומנהלת קבוצת הפייסבוק "הריון, לידה ואימהות עם מוגבלות"