68 איורים ל-68 ילדים הרוגים: להנציח את הקרבנות משני הצדדים
בתערוכה שנערכה במסגרת שבוע האיור הוקדשה יצירה לכל אחד מהילדים שנהרגו במלחמה האחרונה. רובי דמלין מפורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני בטור מיוחד על הגורם המחבר ועל תחושת האבדן הקולקטיבית
חברי פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני חוו, במעמקי הבור שנפער בליבם ושלעולם לא יחלים, אמת חשובה – ההבנה שהחיים לעולם כבר לא יהיו מה שהיו, ושהם חייבים לעשות כל שביכולתם למנוע מאנשים אחרים מלחוות סבל דומה. המלחמה האחרונה, שהיתה אך חזרה על המלחמה שלפניה, רק עם נשק מתוחכם יותר, גבתה את חייהם של 68 ילדים פלסטינים וישראלים.
לרבים מהילדים האלה לא היה לאן לברוח ולא מקלט או מקום מחסה בטוח. איזו טובה יכולה לצמוח מהכאב של משפחותיהם? כאב כל כך עצום עד שלעתים מי שחווה אותו כמעט שאינו יכול לנשום. כמה שנאה ורצון לנקמה עלולים לצמוח בקרב המשפחות של אותם ילדים שנהרגו אם לא נפסיק את ההרג? חייבת להיות תקווה לעתיד במשוואת השלום, אחרת הוא לא עולם לא יגיע.
68 אמנים בעלי לב רחום יצרו 68 איורים, אחד לכל אחד מהילדים שנהרגו באופן כל כך חסר הגיון. הם ביקשו להביע את הכאב והצער שהרגישו דרך האמנות שלהם. חברים מפורום המשפחות השכולות נפגשו עם אור סגל, אוצרת התערוכה ומי שנתנה השראה לכל כך הרבה אנשים להצטרף וליצור לזכרם של כל אותם ילדים – מי יזכור אותם בשנים שיבואו? אולי איורים לזכרם ישאירו אותם בזכרוננו.
האיורים הרגישים ושוברי הלב האלה אינם רק עצובים או מדכאים, יש בהם הבעת טוב לב והבנה. יש לקוות שהמבקרים בתערוכה, שמתקיימת כחלק משבוע האיור, ייקחו אתם הביתה את אחד מהאיורים ויתלו אותו בחדר הילדים, לא רק כאיור דקורטיבי, אלא כנושא מסר שילדים הם יקרים מכל ושניתן לחנך אותם לפיוס ואי-אלימות. זהו המסר שנושאים כל החברים בפורום המשפחות השכולות – אפשר ללמד ילדים את קדושתם של חיי אדם.
מה שהפך ברור לאורך השנים הוא שכאב האבדן זהה עבור פלסטינים וישראלים ושהדמעות שזולגות על קברי המתים, ולא משנה מאיזה עם הם, הן באותו הצבע. הילדים שלנו זועקים מקבריהם להפסקת האלימות. הגיע הזמן לחפש דרך אחרת. אם רק תסתכלו בעיניה של אמא שאיבדה את ילדה, תוכלו לראות את העצב שתמיד נמצא שם גם ברגעים משמחים.
האמנים, בנדיבותם, תורמים את ההכנסות מהתערוכה לפורום המשפחות השכולות, ואלו ישמשו למטרה טובה. מידי שנה אנחנו מקיימים מחנה קיץ לילדים פלסטינים וישראלים ממשפחות שכולות, ותמיד מחמם את הלב לראות את תהליך השינוי שמתרחש במחנה ואת המעבר מהפחד מהאחר ליצירת קשרי ידידות. כשמסתיים המחנה הילדים שהשתתפו בו לא רוצים לחזור הביתה, וזו הרגשה נהדרת לראות כיצד אלו שהגיעו למחנה כילדים משמשים היום כמדריכים במחנה, וחלק מהם אף מהווים "שגרירים צעירים" למסרים של הפורום.
למדנו שרב המחבר על המפריד בינינו ושכולנו חברים במשפחה אחת – משפחת בני האדם.
הכותבת שכלה את בנה האהוב, דוד, מירי צלף בעת שירות מילואים במארס 2002. היא משמשת דוברת פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני. התערוכה הייתה פתוחה לקהל בין התאריכים 18-27 בנובמבר 2021 במרחב החברתי, אלנבי 43, תל אביב. לפרטים נוספים