ראש בראש: שתי נקודות מבט על טניס כדרך חיים

אליפות Time Out המתוחה: גיא פרחי ונדב נוימן כותבים על התחביב שגורם להם להחליף למכנסיים קצרים מתחת לשולחן העבודה

טניס. צילום: דין אהרוני רולנד
טניס. צילום: דין אהרוני רולנד
14 בפברואר 2018

הבלתי מחוייבים | גיא פרחי

מועדון הטניס של קבוצת הפועל ממוקם מחוץ לזמן האנושי השגור. כמו בפארק שעשועים עתידני, חבריו מועדים לחזור מדי יום על אותן הפעולות, להפטיר זה לזה את אותן המילים ואת אותן המחוות הידידותיות, מבלי שהזמן המודרני, המבקש את העתיד התכליתי, יטריד את מנוחתם וישבש את אורחותיהם הקבועים. הריטואל יצוק מבטון: אנו מגיעים למועדון הטניס ביום חמישי בשעה 18:00, פוגשים באותו פנסיונר שיוצא זה עתה מהמלתחות, והוא חוזר על אותה ההלצה: "מה, שוב לא היה לכם מגרש?". אמיר, בעל החנות לאביזרי ספורט המוכר לכל המועדון את אותן נעליים ירוקות בהנחה, מכבד אותנו בלחיצות יד, שהרי אנחנו מצניחים את ממוצע הגילים במתחם, ולחיצת היד עמנו נושאת משמעות בעלת ערך בכלכלה הסימבולית של חבריו. את המגרשים תופסים חברים קבועים בעלי כרטיס (החוק הראשון והבודד במועדון הטניס הפועל הוא שחברי מועדון לא יורדים מהמגרש לטובת אורחים). לפיכך הם מתבצרים בהם, חובטים זה לעבר מחבטו של זה מבלי לאתגרו בריצה קלה, ותמיד נדמה שלא רחוקה השעה שבה קריסת מערכות תבהיל את אחד מחברי המועדון מהמגרש לבית החולים ונוכל להשחית את המתחם במשחק מלא בספרינטים.

לפקוד את מועדון הטניס משמע לעמוד בשער החוק הקפקאי. הדרך להשגת מגרש פנוי עוברת דרך שרשרת פקידים ודמויות אקסצנטריות, שהנדידה ביניהן מתכנסת תחת היגיון מסתורי של כתב חידה. אם יעל, עובדת הדלפק, כבר הלכה הביתה, יש לברר עם אמיר באיזה מגרש נמצא אסי. אסי יורה לנו לגשת לצחי, המעביר אימון במגרש בקצהו השני של המועדון, ודבריו חתומים ועמומים ממילא ("ב־ 18:30 שוורץ עובר ל־9, ושלמה לוקח את 7, אז אולי תלכו ל־ 12", או "בצד אחד גר כובען, ובצד שני גר ארנב ואין זה משנה באיזו דרך תבחרו, שניהם ממש משוגעים"). משנפתרה החידה נוכל סוף סוף לשלוף את המחבט מהתיק ולהתחיל לשחק, עד ששוורץ יעבור ל־9, ואנחנו נגיע ל־7 במקום שלמה, שילך לאכול מרק עדשים בקפטריה.

גיא פרחי. צילום: דין אהרוני רולנד
גיא פרחי. צילום: דין אהרוני רולנד

עוד כתבות שיעניינו אותך:
משחק הקופסה שמשגע מבוגרים בכל העולם
8 התחביבים שכובשים את תל אביב
זיון מודרך: תל אביב במפות לפין ולפות

הטניס כשלעצמו הוא ספורט אנטי תכליתי. ההתנסות בטניס היא התנסות עם אחרוּת קיצונית,
עם תפיסה המנוגדת במובהק לתכליתיות היומיומית. בטניס מי שמבקש לקטוע את הנקודה מוקדם יותר, לעלות לרשת או להנחית את הכדור באלימות, ככל הנראה יפסיד אותה. לא בכדי מדובר בענף היחיד הסופר נתונים כמו "שגיאות בלתי מחויבות". כל נקודה דורשת סבלנות, נכונות להתמזג עם שטף הזמן האדיש של ההווה, בלי לפרוץ אותו בשגיאה או בטעות "בלתי מחויבת". שגיאה שכזו לעולם נובעת מן הנטייה האנושית לדמיין את העתיד, כלומר, את הניצחון.

אף על פי כן ישנם שחקנים רבים המתקשים להבין את טבעו של הענף. כזה הוא, למשל, נדב נוימן – שחקן התקפי בעל כורחו החובט מן המותן, כאילו המחבט היה טנא שנישא עמו בעונת הביכורים. את ניצחונותיו המעטים הוא משיג בעורמה, בשימוש בחבטות השאולות מעולמות המטקות והאתלטיקה הקלה. כדי לנצח הוא נדרש להפוך את הטניס לדבר מה שהוא לא – לחפש את הרשת, את ההנחתה, את הדרך המהירה ביותר לסיום הנקודה. אך לטניס יש להגיע בצניעות. כל גילוי של חוצפה נענה בחרפה הבלתי נסבלת של השגיאה.

טניס, אם כך, אינו ספורט של שאגות ניצחון, ובמועדון הטניס של הפועל השאגה היא אינסטינקט פרימיטיבי מוקצה. עובדות מסוג זה גורמות לקיפאון בעולמם המונוטוני של חברי המועדון להיראות כנקודת המילוט מן השגרה התאגידית, ובכך אין ברירה אלא להסכים עם יריבי: הטניס לא יוכל להשתלב כהלכה בשגרה בורגנית, כאימון בודד ובלתי מחייב, כי כל ערכיו חותרים בדיוק תחת אותה הנחת מוצא הישגית. הטניס דורש הזדהות מלאה, והרווח מלא בהתאם.

גיא פרחי. צילום: דין אהרוני רולנד
גיא פרחי. צילום: דין אהרוני רולנד

מדיטציה על המגרש | נדב נוימן

זה היה ודאי באביב של שנת 2000 או 2001. עמדתי על סולם, מספריים בידי. בעודי מתנדנד מהתרגשות ומתרועות הקהל האדיר גזרתי לולאה או שתיים מהרשת בתחושת ניצחון נדירה. ייתכן שבשלב זה כבר הייתי ללא הגופייה הלבנה־אדומה מספר 6, שבטח נזרקה אחר כבוד עם הישמע שריקת הסיום באולם הקטן והמתקלף של הפועל נס ציונה, שבישרה על אליפות ראשונה בליגת הילדים של מחוז שֹורק. שם, במעלה הסולם, ליד הטבעת המחלידה, עם ידיים דביקות משמפניה (האם היה בה אלכוהול? זיכרוני מתעתע בי), הבטתי אל עבר האופק, או שמא אל עבר מכונת המשקאות החמים שסיפקה מוקצ'ינו נהדר בכוס פלסטיק חומה, וידעתי: אני אהיה רכז בליגה הבכירה בישראל, לכל הפחות.

האם היה זה תחביב? האם השעות הרבות שהעברתי בכדרור בין הרגליים, זריקות מונוטוניות לסל מכל עמדה, ריצות, קפיצות, מסירות, צפייה קפדנית בהילוכים חוזרים של משחקים בטלוויזיה – האם כל זה היה "פעילות שנעשית בשעות הפנאי מתוך רצון והנאה בעשייתה", כהגדרת המילון? אלה היו חיי. ספורט היה בנשמתי. זו לא הייתה "פעילות בשעות הפנאי". אני הייתי הכדורסל והכדורסל היה אני.

הסדק הראשון נסדק כשבמסגרת הטראש טוק האהוב עליי כיניתי את הרכז שעליו שמרתי "גמד". קולות גיחוך נשמעו על המגרש. אחר כך, בגיל 14, כשבמקום לעבור בקלות באימונים את חבריי לקבוצה ראשי היה נתקע בבית השחי המנץ שיער שלהם, הבנתי: החלום נגוז. את הסנטימטרים שחסרו לי בגובה החלפתי בגבהים רוחניים: מוזיקה, ספרות, שירה, פילוסופיה. את הספורט זנחתי, אולי כי התקשיתי להשלים עם דחיסתו של עולם שהיה כה משמעותי עבורי למשבצת הפתטית של "תחביב".

נדב נוימן. צילום: דין אהרוני רולנד
נדב נוימן. צילום: דין אהרוני רולנד

תחביב הוא משהו שאדם עושה כדי למלא את הזמן הפנוי שיש לו בפעילויות שישכיחו ממנו את האימה שבזמן פנוי – תשומת הלב לזמן החולף ולחיים הנמוגים. החל מראשית התקופה המודרנית, כשבאירופה הפרידו לראשונה את העבודה משאר חיים, בני אדם ממלאים את זמנם באיסוף בולים, שחייה, בניית דגמי רכבות, סריגה. תחביב נהפך לשאלה שחייבת להיות לך תשובה עליה. אבל מי שמפריד את חיי הפנאי שלו מחיי העבודה מודה בתבוסתו למכונה, בכך שאין הוא שלם עם חייו כפי שהם ועל כן הוא נאלץ להידחק לפתרונות שימלאו את זמנו על פני האדמה בהרגשת רווחה. הוא מחליט באופן שרירותי על תחביב מסוים, אוסף את הפריטים שעליו להשלים כדי ליצור ערכה וכורה את קברו בבית העלמין של האדם המודרני. לי אין תחביבים. לי יש חיים בלבד, ואני משתדל לא להפרידם לתחומים, לא לסדרם לפי ערכות.

במשך השנים שאחרי זניחת הכדורסל השרירים נחלשו, הריאות התנוונו, והנחירה הצינית כלפי לעשות ספורט נהפכה למעשה שבשגרה שמסתיר את התשוקה האמיתית והבלתי מושגת: לחזור למגרש. במפתיע או שלא, כשסוף סוף הצלחתי לעשות את זה באופן קבוע זה לא היה מגרש הכדורסל, אלא מגרש הטניס. בהתחלה הרגליים הסתרבלו והיד האוחזת במחבט הייתה רכרוכית משהו, וחששתי שהשנים הארוכות של גלות מרצון בתוך דימוי היהודי הישן, איש הרוח, יגבו מחיר. אבל עם הזמן ועם לא מעט נחישות זינקתי כנמר מעמדת האנדרדוג חסר הניסיון בטניס לעמדה האהובה עליי: אימת המגרש. נזכרתי כמה כיף זה ספורט. יצר התחרותיות, שאותו אני מנסה לצמצם בדרך כלל, פורח בקרבי ברגע שמעורב בעניין כדור. אני רץ, גונח, מתאבד על כדורים, לומד את חולשותיו של יריבי בזמן אמת, מכופף ברכיים ושומר על גב ישר גם כשהריאות מחשבות לקרוס.

אני מביט בכדור ומנסה לזכור: גם על המגרש אפשר לעשות מדיטציה. ההנאה שבניצחון היא אדירה, אבל לא פחות מהנה להצליח לשלב במשחק את הערכים שעומדים לפניי תמיד: ריכוז, השתקעות, קשיבות, התמסרות לדבר; הקשבה לגוף ולתנועותיו – ליד המונפת, לאצבעות
הרגליים שמשחקות באופן מפתיע תפקיד משמעותי, לכתף ימין שצריכה להשתלב בטבעיות בזווית הגוף.

במקרים שבהם אלה מובילים להצלחה על המגרש, הניצחון הוא לא רק במשחק אלא בעצם החיים: אין יותר הפרדה בין התחומים. אני משתדל לשחק כמו שאני משתדל לכתוב, לחשוב, לאכול, להתפלל, לאהוב. האם זהו תחביב? לא, אלה החיים עצמם, אלא שהפעם כשאני מביט באופק אני לא רואה חלום אלא מציאות.