פרידה מהמורד הישראלי המוחלט. חבר שלי

יגאל תומרקין. מתוך ויקיפדיה

אז חשבתי לנסות ולהסביר לה משהו מכל זה ברוסית השבורה שלי אבל אז תומרקין בדיוק התחיל איזה מונולוג ברוסית, שפת אמו, ואני חשבתי שאולי אין ברירה אלא לתת לה להבין לבד מי הוא. בינתיים נקשרה שיחה ובסוף אותו ערב הצענו להסיע אותו חזרה לביתו ביפו. גם בבית של גרובמן וגם באוטו דיברנו על המון דברים, על אמנות, ספרות, היסטוריה וביוגרפיה והיינו יכולים להמשיך עוד שעות. וכך נעשינו חברים.

תקופה ארוכה הייתי מצטרף אליו לשולחן שלו בקפה דיצה (שגם הוא עבר מזמן מן העולם) והוא הכיר לי רבים מחבריו, כולם אנשי הבוהמה הוותיקה של תל אביב, אמנים ואנשי צבא, סופרים, משוררים וזמרים. מי לא ישבו שם? אורי ליפשיץ ויוסי בנאי, אמנון טייטלבוים ועמוס קינן ועוד רבים וטובים שרובם כבר לא איתנו. תומרקין גם היה מגיע אלינו לארוחות ערב (מאד אהב את האוכל הרוסי שאולה הייתה מכינה) והביא לנו תמיד מני מתנות, בין ציורים שלו או ספרים שלו, כולם נשאו הקדשות אישיות, פרקים מיודדות ופרקים זועמות.

ניהלנו עשרות רבות של שיחות, בעיקר רכילויות על דמויות היסטוריות שונות ומדי פעם יגאל היה גם מתעצבן ומשחרר ארס שלא ברא השטן. אבל גם את הצד הזה שלו אהבתי. הוא הצחיק אותי ואני אוהב אנשים שמצחיקים אותי באמת. ברבות הימים, ואחרי שאולה ואני נפרדנו, התרחקנו קצת ויגאל גם כעס עלי במיוחד מסיבות השמורות לו (היה משאיר לי הודעות שטנה ארוכות שעם כל כמה שהן היו פוגעניות גם הן הצחיקו אותי מאד ובאיזה אורח מוזר חשבתי שזו גם דרך שלו לומר שהוא אוהב אותי).

לזעזע את המזועזעים, להצחיק את הצוחקים

אחר כך הוא חלה מאד ואבד הקשר. הציורים שהקדיש לי נשארו אצל אולה ואצלי בבית נשמרו רק כמה ספרים שנתן לי עם הקדשה. אבל, ממש שלשום, לגמרי במקרה או שלא במקרה, שעה שאני מבקר חבר ילדות באילת, מצאתי בספרייה שלו את ספרו האחרון של תומרקין ״הקיסר והצבוע״, עם הקדשה שכתב לאולה ולי בשנה הראשונה להיכרות בינינו. אתמול נודע לי שהוא נאסף אל עמיו ונמלאתי געגוע. לפחות אני יכול להגיד שפעם, בחיים אחרים, יגאל תומרקין היה חבר שלי.