יובל לוי חשפה את הכל עוד לפני שנכנסה לבית האח הגדול

*פורסם לראשונה ב-5 באפריל 

אי שם, בחודש יולי של קיץ 2021, בימים בהם הקורונה נדמתה כאחרון הלקוחות במסעדה המסרב ללכת, ישבתי כהרגלי בים. כבר תקופה ארוכה שהכל הרגיש חנוק וריקני, סגר רודף סגר, ולא היה ברור מתי כל זה כבר יגמר. ימי הבהלה הראשוניים מהנגיף, התחלפו במלחמת בעד ונגד חיסונים, ונראה כי לכל אחד מסביב הייתה דעה אותה ניסה לכפות על סובביו – והדבר היווה מקור בלתי פוסק למריבות וחיכוכים. בכל מקום למישהו היה משהו להגיד. נתב"ג עוד פעל במתכונת חלקית ונדרשו בדיקות ובידודים לחוזרים מחו"ל ומסכות עדיין נראו בכל עבר.

בימים בהם יש איום ממשי לקחת לנו את הלגיטימציה והחופש לאהוב את מי שאנחנו אוהבים, להרגיש בטוחות על היותנו נשים וטרנסיות במרחב, לגזול מאיתנו את חופש התנועה, הביטוי, היצירה ובכלל – אני מקווה שהיצירה הזו תיתן למישהו או למישהי, ולו לרגע תחושה שיש למי שהם מקום

 

את הימים העברתי בים, גם באמצע שבוע, מתפללת שהמצב כבר ישתנה. שאוכל לעבוד באופן רציף, לא לחשוש מאירועים חברתיים, ואולי גם להצליח לטייל. באותו היום, כמו במין לופ בזמן, ישבתי באותה הפינה בה אני יושבת תמיד, שיחקתי בחול והמצאתי לעצמי שירים. כמו ילדה. השעה הייתה שעת אחר הצהריים והרוח הייתה נעימה. התחלתי לשים חול על גופי, ולפסל עם החול על רגליי. איזה עולם משונה, חשבתי לי, שהחול הזה, הפיסול האקראי הזה בחול – הוא פיסת החופש הקטנה שלי עכשיו. שזה כל מה שיש לי וזה כל מה שחשוב.

פתאום הבטתי ברגלי עלייה פיסלתי את החול בקוצים קוצים, והתחלתי לצחוק. הרגל שלי הפכה באחת לדינוזאור (והייתי סאחית לגמרי באותו הרגע). הבטתי ברגלי המשונה. הכל כה רנדומלי. יצקו אותנו לתוך העולם הזה, כמו בלילת עוגה לתבנית. ואנחנו, התעצבנו לתוך תבנית העוגה, בלי לשאול שאלות. וחשבנו שהתבנית הזו היא כל מה שקיים. ומה אנחנו כבר יודעים? 

אני, יובל, נולדתי במין מסוים, להורים מסוימים, במדינה מסוימת עם היסטוריה מסוימת. חינכו אותי בצורה מסוימת, לימדו אותי דברים מסוימים, לימדו אותי "טוב" ו"רע". הכל כאילו כבר הוכתב לי מראש. הדרך סלולה, עכשיו רק צריך ללכת בה. אפילו לא צריך לחשוב, כמו טייס אוטומטי – לשוט. יש בזה משהו מאוד מרגיע, לא לחשוב על הדרך ופשוט ללכת בה. זה מרגיש משחרר כמעט כמו החופש לבחור. 

באותה מידה יכלתי להיוולד במקום אחר, או במין אחר, או בצבע אחר. אבל ככה יצא, יצאתי פה. יצקו אותי כאן. אבל משהו בי תמיד הרגיש את הצורך העז בחירות, בחופש לבדוק עוד דרכים. לערער על הסדר הקיים, על התבנית אליה יצקו אותי – כדי לגלות מה באמת מתאים לי, מי אני בעצם.

על דרך השלילה הבנתי די הרבה על עצמי. תמיד נמשכתי להרפתקאות, ואמרתי "כן" כמעט לכל דבר ואתגר – מה שלא פעם הביא לתוצאות מאכזבות אותן וכך הבנתי במה אני מעוניינת ומה באמת מתאים לי. האינטואיציה הייתה המורה הכי טוב שלי, לא ניסיתי דברים סתם כדי להגיד שניסיתי אותם. משהו משך אותי לשם, משהו פנימי שאמר לי "תבדקי". אז בדקתי.

עולם ההגדרות שלי התפתח והשתנה כל הזמן. וכך הבנתי שאני, נכון לעכשיו, אשה קווירית פאנסקסואלית. ולפעמים אני נהנת לקרוא לעצמי כל-בינארית. הבנתי שאני מופתעת מחדש כל פעם ממנעד האנשים אליהם אני יכולה להמשך, שאני מגדירה את עצמי כאשה אבל נהנית מאוד מאיכויות שונות, גבריות ונשיות ורב-מגדריות. שההוויה שלי היא הויה של חופש בהמון רבדים שונים. שאני לא רק "דבר" אחד. שאני המון. וההמון הזה משתנה ומתפתח כל הזמן.

זו בעיניי, המהות של חופש – גמישות והשתנות. דבר העומד במקום – מתנוון, ניוון מוביל לריקבון ומוות. תנועה, התרחבות, חיפוש – זו מהות החופש. חופש, משורש ח.פ.ש; ברגע שבני ישראל יצאו ממצרים, והחליפו את ברירת המחדל של קבלת המצב הקיים אליו הם נולדו ולא ידעו אחרת (העבדות) – למצב של חיפוש ותנועה (תעייה במדבר) – הם היו חופשיים. האמונה שיש משהו מעבר לתבנית אליה הם נולדו – הובילה לתנועה והוציאה אותם לחופשי.

יציאה מעבדות – שזה הניוון הפנימי שלנו, אל עבר התנועה והחיפוש הפנימי והתפתחות אישית – לחירות. מה שבטוח, בלי האמונה הם היו נשארים במקום, במצרים. כשלוקחים לנו את יכולת התנועה וההתפתחות, לא מאפשרים לנו לנוע כאוות נפשנו, או מגבילים אותנו ואת האמונות שלנו ומכניסים אותנו ל"תבנית" שנכפתה עלינו, שלא אנו בחרנו בה – אנו נהיים עבדים. מי היה מאמין שאלו התחושות שחשתי באותו קיץ קורוני של 2021, כאשר את אותן תחושות כה הרבה אנשים חשים היום.

ופתאום, על החוף, כשהרגל שלי מלאה בחול ונדמתה כמו שריד שקם פתאום לחיים מהתקופה הפרהיסטורית – הרגשתי לרגע, לרגע אחד קטן, חופשיה באמת. 

****

לקחתי את רגע החופש הזה, ושלחתי אותו למתן אגוזי, מפיק על חלל, והוא התלהב והכניס אותי לאולפן. 

המשימה הייתה – בוא נראה מה קורה כשנותנים ליובל חופש ליצור מוזיקה. זה היה כמעט ניסוי. בוא נראה מה מתחולל שם בראש הזה. אני לא באה מהעולם הזה, זו טריטוריה חדשה עבורי. אבל לא באתי כמוזיקאית עם מטרה ברורה – באתי כיובל, כיוצרת, שבאה לחקור ולהנות ולראות מה עולה, וזה אפשר לי חופש אמיתי ליצור. הכל קרה מאוד בטבעיות, קיבלתי ולידציה למה שהתגלה בראשי, ולא היו התנגדויות מאף צד. היצר לחקור זרם בטבעיות, והפך ליצירה. לשיר.

השיר מדבר על שבירת הגבולות המגדריים והמיניים שלנו והוא עושה זאת דרך היפוך תפקידים מגדריים ומציאת דמיון בין גופנו לאלמנטים מהטבע ומעולם החי – לצד משחקי מילים והומור. כיאה לז'אנר הפאנק שרוצה למרוד ולשבור את הגבולות – השיר מבקש להשתעשע ולשבור את הכללים והגבולות המיניים והמגדריים המוכרים לנו ו"איך צריך להתנהג". הוא מבקש שלא ניקח את עצמנו כל כך ברצינות, אך עם זאת יש לו כוונה ברורה: שנשתחרר מהצורך להגדיר הכל ולהתחייב להגדרה, שנבין שכולנו כל הזמן מחליפים תפקידים, כי זהו הטבע. מבקש שנהיה גמישים.

ידעתי שאני רוצה ליצור לשיר הזה וידאו, והוויז'ן שלי היה לי מאוד ברור. אני בדרך כלל מאוד ויזואלית בהשראה שלי. חברו אלי קמיע שפר שהיא חברת נפש ויוצרת מדהימה – שביימה ועזרה לי לעשות סדר בדבר הזה שהיה לי בראש, רני במץ שעשה צילומים מרהיבים, והעורכת מיה אלה שאיתה יצרתי את "הקו הדק" שזכה בפסטיבל תל אביב האחרון. 

בגלל שמדובר ביצירה עצמאית ללא תמיכה כספית, ביצירה הזו מיקדתי את כל זרועות התמנון הרבות שלי לכדי נקודה אחת – כמו מנצחת על תזמורת – והשתמשתי בכל כישוריי. הייתי גם הכותבת, המפיקה, המעצבת, הסטייליסטית, הארט דירקטורית והקריאייטיב, והפרפורמרית. כל מה שיכלתי, עשיתי. לא הייתי מוכנה שכסף זה יהיה הדבר שיגביל אותי (כי אין לי ממנו) ופשוט הסתדרתי. ידעתי שזה פשוט חייב לקרות וכלום לא הזיז לי. 

באופן כללי, הדרך שלי בתעשיה היא דרך חתחתים. דחייה רודפת דחייה, לרוב "לא מתאימה", מוזרה מדי, ואין לי מקום. מה שהביא אותי להבנה שאני צריכה ליצור את המקום הזה לעצמי, ולברוא עולם המשקף את הלך רוחי הייחודית. כך יצרתי עולם שבו יש חופש והרמוניה דרך שבירת מוסכמות חברתיים, בו כל הגבולות המוכרים לנו נמתחים ומטשטשים. עולם פנטסטי המפלרטט בין מעשה ידי אדם והטבע. בו הגולמי מפלרטט עם העשוי. בין גרוטסקיות לפשטות. בין עדינות לגסות. בין נשיות לגבריות. בין הא-בינארי לכל-בינארי.

רציתי להביא את כל הצדדים השונים שיש בי, שלפעמים מרגישים מנוגדים וחסרי הגיון, ליצירה אחת. להראות שאני לא רק דבר אחד. אני לא רק "אשה", או רק "קדושה" או "פרוצה" או "קווירית". אני מורכבת, כמו רבים ורבות. יש לנו הרבה כובעים והכי כיף לשחק ולהחליף בניהם. רציתי לתת חופש לדמויות השונות שבתוכי. לכן בחרתי בכמה דמויות מרכזיות מתוך עולמי הפנימי והתמקדתי בהן: 

המרכבה של פרייה מהמיתולוגיה – הדמות התיאטרלית והגרוטסקית (השראה מתוך עולם התיאטרון שממנו אני באה), דמות נשית טבעית ועדינה, נימפה קווירית ופתיינית עם שיער שחי עד המותן, פיה קסומה, פאנקיסטית לוחמנית, והקדוש המעונה – שם אני מופיעה בדראג קינג של ישו.

הסעודה האחרונה של ישו כמו שהיא מוכרת לנו – מורכבת מישו ו-12 שליחים גברים השותים ואוכלים וחוגגים את ליל הסדר. רק גברים נכחו בסעודת החופש הקדושה והאחרונה הזו של פסח (תמונה מאוד הומואירוטית אם תשאלו אותי). בסעודה האחרונה שלי, במקום 12 שליחים ממין זכר ישנם 12 גברים ונשים, מכל הקשת המגדרית, ומכל הגילאים, הצבעים והצורות בעירום מלא, בפשטות וטבעיות, במטרה להנכיח את היופי האינסופי שיש בגוף שלנו, במין שלנו, באהבה שלנו שייחודית ושונה עבור כל אחד ואחת מאיתנו. 

בהתלה חשבתי לותר על התמונה של הסעודה האחרונה, היה לי ספק אם נצליח למצוא אנשים שירצו להצטלם בעירום מלא. אבל למזלי קמיע הבמאית התעקשה, ובאורח קסם מצאתי שהמשימה הייתה הרבה יותר קלה ממה שחשבתי. אנשים רק רצו לחגוג את גופם בחדווה של אומנות ויצירה! אחרי שצילמנו את התמונה, הצוות אמר לי שהם לא מאמינים שהם מצלמים את הדבר היפיפה הזה, פה, בארץ, והודו לי על החופש שאיפשרתי בקיום היצירה. כשצילמנו בתחילת אוקטובר האחרון – לא יכלנו לדמיין שאולי אלו יהיו ימים אחרונים של חופש יצירה שכזה. טרם ידענו מה הולך לבוא.

בימים בהם נדמה שסכנה מאיימת על החירות של כל מי שלא מתיישר עם הנורמה (שאינה 'נורמלית' לרבים מאיתנו), בה יש איום ממשי לקחת לנו את הלגיטימציה והחופש לאהוב את מי שאנחנו אוהבים, להרגיש בטוחות על היותנו נשים וטרנסיות במרחב, שמאיימים לגזול מאיתנו את חופש התנועה, הביטוי, היצירה ובכלל – אני מקווה שהיצירה הזו תיתן למישהו או למישהי, ולו לרגע – תחושה שיש למי שהם מקום. 

שאת החופש שלנו להיות מה שפאקינג בא לנו אף אחד לא יקח לנו.
שמותר לנו לחגוג את עצמנו.
שמותר לנו ליצור ולהתבטא.
שמותר לנו להיות חופשיים בלי לאיים על חופש של אחרים סביבנו.
שמותר לנו להעז ולחקור ולנסות ולטעות.
שמותר לאהוב.
שמותר לאהוב.
בפסח הזה, בשולחן הסעודה הזה של ישו, מתקיימת חירות אמיתית. בואו נקווה שזו לא הסעודה האחרונה.
חג חירות שמח.

>> יובל לוי היא שחקנית ("חזרות") ועכשיו גם זמרת, ועוד הרבה דברים. סינגל הבכורה שלה "Dinosaur Back" יצא אמש ואתם חייבים לראות אותו ביוטיוב.