יוצאת מהקובייה: שרי גולן בראיון לרגל פתיחת חלל אמנות חדש

עד לפני 20 שנה, אם היית רוצה להתעדכן בנעשה בסצנת האמנות התל אביבית היית צועד לאורכו של גורדון – רחוב הגלריות המיתולוגי. הסצנה נטשה את הרחוב הזה לפני כ־15 שנה לטובת אזור רוטשילד, ובשנים האחרונות מסתמנת הדרמה נוספת למתחם קריית המלאכה. הנדידה הזאת – תופעה מוכרת בעולם יותר מחצי מאה – היא עדות מוחשית להתערערות התכופה של מוקדי הכוח האמנותיים. אם עד לא מזמן שומרי הסף של עולם האמנות הישראלי היו המוזיאונים הגדולים וכמה גלריות חזקות – בעשור האחרון עלו לראש הפירמידה גם אמנים ואוצרים צעירים ועצמאים. בזכותם הופכת האמנות להרבה פחות מעונבת ויותר נגישה ומתקשרת, אך יש הטוענים שגם לשטחית ולחסרת מעוף.

בשבת הקרובה ייפתח בקריית המלאכה המשולש – חלל אמנות חדש שיתווסף לשמונת חללי אמנות וגלריות שפועלים כרגע במתחם. החלל הוא פרי יוזמה של שרי גולן (32) – אוצרת, אמנית ומרצה – שעבורה זוהי סגירת מעגל. את דרכה החלה כאוצרת גלריה רוזנפלד במשכנה המיתולוגי ברחוב דיזינגוף. היא הייתה אחת הראשונות לזהות את הפוטנציאל הגלום בקריית המלאכה, וב־2009 העתיקה הגלריה את מקומה למתחם. "ראיתי את המקום הזה ואמרתי 'מה רלוונטי עכשיו דיזנגוף? מה שקורה זה פה'. כולם אמרו לצקי רוזנפלד שהוא מטורף", היא מספרת.

גולן פרצה לעולם האמנות מיד עם סיום לימודיה במדרשה ב־2006 – תקופה שבה גלריות עוד חיזרו בלהט אחרי אמנים צעירים ומבטיחים. בניגוד לחבריה לספסל הלימודים, גולן לא ישבה בחיבוק ידיים וחיכתה שיגלו אותה, אלא החלה לסלול את דרכה לבד – החל מהפקת תערוכות עצמאיות בחללים אלטרנטיביים שזכו לתהודה כמו "הקונגרס 17", עד הקמת עמותת "פעילה" בשוק הפשפשים. אין ספק שפתיחת המשולש הוא צעד אמיץ בתקופה שבה גלריות נסגרות בזו אחר זו כי אינן מסוגלות לשאת עוד בנטל הכבד של אחזקת המקום.

לאחרונה יש תחושה שנס לחן של הגלריות הוותיקות. פעם הן היו חוד החנית של האמנות וקידמו יוזמות עירוניות כמו "אוהבים אמנות", והיום הן עסוקות בעיקר בלמכור יצירות אמנות.

"אבל מלכתחילה זה היה התפקיד שלהן. עד לפני כמה שנים היו בעיר רק מוזיאונים וגלריות מסחריות. אז הגלריות נהפכו בעל כורחן לחללים לא מסחריים, וכשהן לא הציגו אמנות כזו אמרו שזה יותר מדי מסחרי. היחס הזה לכסף הוא צביעות שמגיעה עוד מבתי הספר לאמנות. אומרים שאין כסף באמנות, וברגע שיש זה טמא ומלוכלך. כמו שעל צבע טרי אמרו 'אוי, זה כל כך שוק', אבל זה שוק! זה התפקיד של הגלריות המסחריות, ולכן היו צריכים לקום עוד חללים אחרים. והנה, זה קורה".

שרי גולן. צילום: זיו שדה

גלריות אלטרנטיביות מצליחות בכלל לייצר שיח אלטרנטיבי?

"לא מספיק. במוזיאון ובגלריה מסחרית יש המון מגבלות – ציבוריות, כלכליות או צנזוריאליות – ודווקא גלריות אלטרנטיביות יכולות לעשות כל מה שבזין שלהן, אבל הן לא עושות את זה כי הן רוצות להיראות כמו גלריות מסחריות. חללים מגדירים את עצמם אלטרנטיביים אבל לא בהכרח עומדים מאחורי זה. חוץ מזה לפעמים אמנים נורא רוצים פשוט לתלות את האמנות שלהם על הקירות ולמכור אותה. יצא לי לעבוד עם גלריות שיתופיות, שם חוויתי התנגשויות מול האגו של מנהלי הגלריה. הם רצו להיות חלק מהתערוכה או החליטו שאמן מסוים לא מספיק טוב. אם הם הגיעו למצב שבו הם מוכנים להציג רק אמנים בוגרי בתי ספר לאמנות או שמות מוכרים – אז כאשר אבדנו אבדנו. אם אותו סינון מופעל בשדה המסחרי ובשדה האלטרנטיבי – מה אלטרנטיבי בזה? ובכל זאת, האמנות שאחרי הגלריות השיתופיות נראית אחרת מזו שלפניהן. יחסי הכוחות התערערו".

בשנה האחרונה את מעבירה קורס לקידום ופיתוח קריירה באמנות. הביקורת על הקורס הזה היא שהוא מזמן אליו בעיקר אמנים שיכולים להרשות לעצמם את המותרות האלו.

"זה לא נכון. זה כמו להגיד שמי שהולך לפסיכולוג זה מי שיש לו, אבל יש הרבה אנשים שממלצרים והולכים לפסיכולוג. יש אנשים שעושים אמנות מעולה אבל אין להם את החושים או את האופי לקלוט את המערכת הפוליטית. בבתי הספר לאמנות לא מלמדים דברים בסיסיים כמו הכנת תיק עבודות או כתיבת הצהרת אמן. אפילו מורים שהזמינו אותי להרצאות אורח בבתי ספר לאמנות שאלו אותי שאלות כמו איך להגיש בקשה להתמחות בחו"ל, איך למספר מהדורה ולאיזה אספן לפנות. אמרתי להם: 'תראו כמה זה חשוב שהסטודנטים יידעו את זה', והם לא הסכימו. פתחתי את הקורס הזה כי אמנים כל הזמן פנו אליי לעזרה ולא מפני שחיפשתי דרך לעשות כסף על חשבון אמנים. אני שומרת על רף מחירים נגיש. הייתי יכולה לעשות סינון ולהעלות את שכר הלימוד, אבל חשוב לי שיגיעו אנשים שמתקשים מבחינה כלכלית וגם כאלה שיסננו אותם. גם ככה העולם עוד יפלה אותם, אז לפחות שיהיה להם מקום בקורס הזה. חשוב לי מאוד ליצור מסגרת קהילתית שבה הבוגרים מקיימים רשת קשרים של עבודה".

שרי גולן. צילום: זיו שדה

גולן מגדירה את עצמה כאוצרת פלורליסטית. הבחירות האוצרותיות שלה מגוונות והיא מאמינה בלב שלם שגם לאמן אוטודידקט מהפריפריה יש מקום בתוך שדה האמנות. זו גישה מאוד לא קונבנציונלית בעולם האמנות התל אביבי המנוכר והאליטיסטי, שמתייחס בבוז לכל מי שאינו מדבר את השפה שלו. זו הסיבה שהיא מסרבת לקרוא לחלל החדש "גלריה". אמנם מדובר בקובייה קלאסית בבניין תעשייתי משופץ בעל קירות לבנים למשעי, אבל החלל מעוצב יותר כמו דירת חדר מאשר גלריה.

איך את מתכננת לייצר אלטרנטיבה במקום שאחרים נכשלו?

"מבחינתי החלל צריך לשקף בצורה נאמנה את העולם שאנחנו חיים בו. בעשורים האחרונים הרבה תחומים תרבותיים נפתחו והתמזגו עם תחומים אחרים, ורק אנחנו מתעקשים להישאר נפרדים. אני רוצה להציג דברים שונים ומשונים – הם יכולים להיות מסחריים וגם לחלוטין לא מסחריים. הם יכולים להיות אמנות פלסטית וגם קולנוע, שירה, מוזיקה ואוכל. החלל הוא מקום אינטימי ושואף לייצר אינטראקציה בין יוצרי אמנות, מתווכי אמנות וצרכני אמנות. למקום אין שעות פתיחה, הוא יפעל כשואו־רום לפרויקטים של אמנות ותרבות. זה בית לאמנים, וכדי להיות כזה הוא צריך שהדלת תהיה סגורה לפעמים בשביל לפנות פנימה לתוך העשייה. בית לא יכול להיות פתוח כל הזמן, אחרת הוא יהפוך לגלריה או לחנות".

השקת המשולש – חלל לאמנות, שביל המרץ 6, קומה 1, חלל 8, שבת 20:00