כולנו כאן: יוצרים ואנשי תעשייה מגיבים לאיומים על סגירת כאן 11

בימים האחרונים החל קמפיין התנגדות לכוונתו של שר התקשורת שלמה קרעי לצמצם באופן משמעותי את תקציב תאגיד השידור הציבורי. בהתחשב בהיסטוריה של הליכוד עם התאגיד ("מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו" הבלתי נשכח), לא פלא שרבים רואים את הערותיו כצעד ראשון בדרך לסגירת התאגיד, או לכל הפחות, פגיעה משמעותית בו ובתכניו. בעוד שבוע, יום רביעי ה-25.1, יתקיים כנס חירום להצלת השידור הציבורי באולם צוותא מטעם איגודי תעשיית הטלוויזיה, אך עוד לפניו החלו להתאגד מגוון יוצרים, אנשי תעשיה ואנשי בידור לתנועה שמאוחדת תחת הלוגו "כולנו כאן." – ומשתפים ביממה האחרונה טקסטים המפרטים את רמתו, חשיבותו והאפקט החיובי שהוא סיפק לתעשיית הטלוויזיה הגוועת. אלה רק כמה מהקולות.

לוגו המחאה כנגד סגירת תאגיד השידור הישראלי "כאן 11"

גורי אלפי, אחד הטאלנטים הגדולים שעובדים עם התאגיד, כתב באינסטגרם שלו: "האיום בסגירת השידור הציבורי צריך להלחיץ גם אתכם! כל התוכניות האלה בתמונות לא היו יכולות להיות משודרות בשום מקום אחר חוץ מהשידור הציבורי. יודעים איך אני יודע? כי ניסיתי…ואף אחד לא רצה. התכנים שהייתי שותף להם ועוד המון תכנים אחרים לא היו זוכים להגיע למסך אלמלא השידור הציבורי. זה תפקידו. להעשיר את חיינו. לתעד את הרוח הישראלית. לשאול שאלות. לחפור. להעיז. גם אם זה לא תוכן מסחרי המוני ומתבקש".

נטלי מרכוס, יוצרת "היהודים באים" (עם אסף בייזר יואב גרוס), כתבה בפוסט כי "עם שאין לו תרבות בשפתו הוא עם שסופו לאבד את הזהות שלו. זהות לא נקבעת רק על לפי מי האוייבים שלנו, או מי הפוליטקאים שלנו, או ביבי או לא ביבי. זהות נקבעת לפי מה אנחנו חוגגים, מה אנחנו יוצרים, מה המסורת שלנו, זהות נקבעת לפי מה אנחנו אוהבים יחד. הזהות שלנו היא התנ״ך, והיא גם דוד גרוסמן, והיא גם יונה וולך, והיא רונית אלקבץ, והיא ״לול״, והיא גם ״מנאייכ״, וגם ״קופה ראשית״, ו״טהרן״, ו״חזרות״, ו״המפקדת״, והזהות של הילדים שלנו היא ״ילדי בית העץ״, ״האחיין שלי בנץ״ ו״שלי הכובשת״. לכן הכספים של המדינה, המיסים שלנו, מופנים בין השאר לתרבות. כי תרבות מייצרת זהות ישראלית. איומי סגירת התאגיד הם סימן להתפוררות הזהות שלנו. יצירה בעברית היא לא מותרות, היא חובה לעם שרוצה להישאר עם. אני לא מוותרת על הבית שלי, על העם שלי. זה הזמן להילחם לפני שיהיה מאוחר מידי".

יוצר ותסריטאי "מנאייכ", רועי עידן, כתב בפוסט, דווקא מנקודת מבטו כתומך ליכוד: "אני שייך לימין הכלכלי וחושב שהמדינה צריכה לממן רק את מה שמוחלט שיש אינטרס לאומי לממנו. אני חושב (דעתי האישית כן?) שקיום של תרבות פופולרית ובידור בשפה העברית זה אינטרס לאומי מובהק. אין כיום במדינת ישראל באמת אפשרות לייצר סדרות בעברית בהסתמך אך ורק על השוק המקומי הזעיר. גם עם החובות תוכן והתאגיד וכו' זו משימה על סף בלתי אפשרית מבחינה כלכלית להרים סדרה נורמלית בלי לפחות מימון חלקי מחו"ל".

ניר ברגר, חצי מהצמד שיצר את "המפקדת", תיאר בפשטות את המצב: "אל תאמינו לספינים הזולים. אין שום כוונה 'לפזר את כספי התוכן המקורי בשוק'. אין בזה גם שום היגיון. שידור ציבורי איכותי לא פוגע בתחרותיות בשוק בשום צורה, ולא בא על חשבון אף גוף אחר. מה שהוא כן עושה זה לאפשר יצירה ישראלית מקורית, עצמאית ומעמיקה בשוק קטן שבו אם לא יהיו שידור ציבורי ורגולציה, פשוט לא יהיה היגיון כלכלי בייצור התוכן הזה. ככה פשוט. ומי שאומר לכם אחרת, אולי צריך לקחת עוד כמה ימים ללמוד את העבודה החדשה שלו, ואולי צריך לחשוב על העם שהוא לכאורה מייצג לפני שהוא חושב על האינטרסים האנטי-דמוקרטיים של הבוס שלו".

יניב זוהר, שיצר את "קופה ראשית" יחד עם נדב פרישמן, הזכיר את שורת ההישגים המרשימה שהתאגיד השיג בשנותיו הקצרים: "נס גלוי. לא סוגרים נס גלוי. כשכאן11 רק נפתח גם אני הייתי סקפטי. מה כבר יהיה ההבדל מערוץ11 הישן, שקיבל תקציבי עתק ולא ייצר כמעט כלום? אבל אז הגיעה סליחה על השאלה, וחזרות, ושמונים וארבע, וליגה ג', וקופה ראשית, וטהרן, ומנאייכ. בום בום בום. צליפה אחרי צליפה. ולא תגידו סדרות נישה – להיטים עם קהל עצום ומגוון. ‏רנסנס של יצירה. נס גלוי.

"ואיפה התחבאו כל פצצות הכישרון האלה?", המשיך זוהר. "הם היו שם כל הזמן, פשוט אף אחד לא נתן להם הזדמנות. כאן11 הוא HBO הישראלי. סיירת המטכל של התרבות בישראל, שכבר 7 שנים מייצרת תוכן ישראלי יהודי חכם מעניין, איכותי, מגוון ולא פחות חשוב – פופולרי! וי על כל מבחן אפשרי. אין אחוזי פגיעה כאלה. אין תמהילים כאלה. אין מחויבות ואהבה כזו ליצירה ישראלית". רשף לוי, שיצר את "קרתגו" שמשודרת כעת, בחר לקצר והסתפק במשפט אחד קולע: "לפעמים כשזה ממש טוב, לא חייבים להרוס". וזוהי, כאמור, רק ההתחלה.