מה קורה כשמפשיטים את "הישרדות" וזורקים אותה באלסקה?

מי שיכתוב אי פעם את תולדות של ז'אנר הריאליטי יצטרך להקדיש לפחות כמה פרקים טובים ל"הישרדות": תכנית המציאות האיקונית בה עשרות שורדים מגיעים לאי אקזוטי, ומתמודדים אחד נגד השני על פרס גדול, כך במשך כבר עשרות עונות בארה"ב, עוד מאות עונות (במצטבר) ברחבי העולם, הפכה לפופולרית במיוחד – גם בישראל.

אבל מה קורה כשמנקים את "הישרדות" מכל התוספות הקטנות שלה? המניפולציות בהפקה, המשימות ההיתוליות, התוכן השיווקי שנופל על השורדים מהשמיים, שם כידוע שוכנות המחלקות המסחריות? ובכן, כדי לראות את זה קיבלנו את "Outlast" – "להחזיק מעמד" בתרגום חופשי, "כולם בשביל כולם", בתרגום מאוד לא מדויק (ולא משקף כלל את רוח התוכנית כלל) איתו עלתה בנטפליקס. "Outlast" בעצם מציעה חזרה לבסיס הקשוח של "הישרדות": 16 אנשים מרקעים שונים מתקבצים ביחד במקום נידח (במקרה הזה, שטח הפקר באלסקה) ומתחרים ביניהם על פרס של מיליון דולר. אבל כאן נגמרת ההשוואה הבלתי נמנעת בין הפורמטים.

כי "Outlast" למעשה מקלפת את כל הקליפות החיצוניות שהשנים הוסיפו על "הישרדות". היא שמה אותם באותו שטח ביחד (וגם מחלקת אותם לקבוצות של ארבע), אבל שם פחות או יותר נגמרת ההתערבות ההפקתית. אין משימות, אין הדחות, אין גלגלי הצלה, אין מושבעים. מי שעוזב את השטח, במזג אוויר מאתגר באמת, עושה זאת אך ורק מרצונו החופשי.

וזה היופי של התכנית הזו בניגוד לפורמט המשגשג ברחבי העולם – היא הרבה יותר אמיתית. היא דוחקת אנשים לסיטואציה שהיא הכי קשה שאפשר לדמיין, ומתוך זה יוצאים גם השדים – כל הצדדים באישיות שאי אפשר לחתוך בעריכה. הכעסים והרגישויות והשנאות הקטנות (לפעמים גם הדעות הקדומות) יוצאים הרבה יותר מהר כשקר לך ולא אכלת יומיים. אם תרצו, זו הדרך האמיתית לראות בני אדם בצורתם הגולמית ביותר.

וכמובן שגם כאן, השאיפה למציאות אובייקטיבית נטולת התערבות היא אשליה. בכל מקום שבו אתה שם מצלמה, אתה גם מייצר מציאות מלאכותית מעט. אבל הקושי הפיזי והנפשי עם המצב גוברים גם על זה. "Outlast" היא מה שקורה כשריאליטי הישרדות מגיע לסטרימינג, כלומר בלי צורך לרצות מפרסמים, בלי ניסיון להביא תוכן שיווקי, בלי לבנות מתח לקראת איזה גמר מפוצץ. רק שיהיה כמה שיותר ממכר וכמה שיותר מתאים לבינג' – אם כי לעומת סדרות ריאליטי קודמות של נטפליקס, שנטו להיות די סכריניות, כאן יש תוכנית הרבה יותר קשוחה.

מדובר בתוכנית מאוד לא נעימה, בקטע טוב. העצבים של המשתתפים ושל הצופים מתרופפים די מהר, וסצנות כמעט קשות לצפייה כמו סצנת ההקאה של אחת המתמודדות בפרק הראשון הן לא משהו שהיינו רואים ב"הישרדות" הממוסדת. אין בה הפי אנדים או סופים מרגשים, או איזו השלמה מרגשת וסוחטת דמעות עם מוזיקה תואמת. מה כן יש בה? סיכוי סביר להיפותרמיה.

כל אלו הופכים את "Outlast" לחתיכת ריאליטי מרתק. כי אם ריאליטי מושתת קודם כל על הרצון להיכנס לנבכי הנפש של אנשים אחרים, ועל הדרך אולי גם לנסות להבין על עצמנו או על הסביבה שלנו משהו שלא ידענו קודם, הרי ש"Outlast" עושה את זה מצוין. אין רגע שבו אתה מסתכל על הסיטואציות מבלי לחשוב "מה אני הייתי עושה?" (אני, למשל, לא הייתי עולה על המטוס). יש בו את כל דילמות היסוד שכל ריאליטי מביא אותו – שאלת היחיד מול הרבים, כמה אפשר להקריב מעצמך למען הקבוצה, כמה רחוק אתה מוכן ללכת מוסרית כדי להשיג את הניצחון, כמה מיליון דולר מצדיקים שקר או גניבה. רק שהפעם השאלות האלו מרגישות גורליות באמת. בשטח באלסקה, מי שטועה יכול לא רק לשלם בהפסד או בתחושה שהוא יצא "הבחור הרע" – אלא ממש לשלם בחייו או בשלמות גפיו. בכלל, בכל מקום שבו יש דובים שמסתובבים חופשי, כל הבעיות שיש למתמודדים בתוכניות ריאליטי אחרות מקבלות פרופורציה יפה מאוד.

"Outlast" ("כולם בשביל כולם"), עונה ראשונה עכשיו בנטפליקס