כמה מחשבות על תרבות

1. תל אביב/פריפריה

התיאטרון בתל אביב מחורבן. התיאטרון בפריפריה גם מחורבן. אם יוסטו תקציבים מהמרכז לפריפריה, יהיה קצת פחות חרא במרכז, וקצת יותר חרא בפריפריה. בהצלחה לשני הצדדים.

[tmwdfpad]

2. ימין/שמאל

למה התיאטרון בתל אביב מחורבן? כי הוא שמרני, פחדני, מתחנף לקהל, ומשרת אג'נדות שמאלניות. ולמה התיאטרון ב – נגיד – אריאל, יהיה מחורבן? כי הוא יהיה שמרני, פחדני, יתחנף לקהל, וישרת אג'נדות ימניות.
הכיוון של האג'נדה ממש לא משנה. אמנות הופכת לחרא ברגע שהיא משרתת אג'נדה, נקודה. הפסקת לשאול שאלות, והתחלת לצעוק סיסמאות? אתה לא אמן, אתה פוליטיקאי.

3. אליטיזם/עממיות

כל אחד זקוק מדי פעם לשמוע, לראות, להרגיש משהו שמעבר לו – אבל שהוא בהישג יד. בשביל זה יש אמנות, והיא תמיד אליטיסטית. היא תמיד באה מלמעלה, מספרת לך משהו שלא ידעת, אבל איכשהו כבר רצית לדעת; פותחת לך את התודעה ומאפשרת לה לגדול. לא בהרבה – באחוז. בשני אחוז. אבל לגדול. מי שרגיל לראות את ״האח הגדול״, מקבל את האחוז הנוסף שלו מ״ארץ נהדרת״. מי שאוהב את ״הסופראנוס״, האחוז הנוסף שלו יבוא מ"הסנדק". מי שאוהב את אייל גולן, יקבל אותו מאהוד בנאי. מי שאוהב את אהוד בנאי, יקבל אותו מבוב דילן. אבל לומר ש״העם״ או ״הפריפריה״ או “המזרחים" צריכים רק תרבות עממית, כי זה מה שהם אוהבים – זה יותר מהתנשאות, יותר מרשעות; זה חוסר הבנה בסיסי של מהו האדם.

4. מילים/פוליטיקה

בהמות. מנשקי מזוזות. מכתתים רגליים. אחת מתופעות הלוואי הדוחות ביותר של תרבות הפייסבוק, היא הרדיפה אחרי הביטוי המטופש הבא שאפשר להוציא מהקשרו, לשתף וללייקק, וליצור בעזרתו גל מתלהם של איבה. אז גילה אלמגור אמרה “מכתתים". אז אמרה. כך מרגיש אדם שבמשך עשרות שנים נוסע לעבודה במקומות שרחוקים מביתו. האם המלה עצמה, שנאמרה תוך כדי ויכוח שבו הוטחה בה האשמה כאילו איננה מגיעה למקומות הללו, מוחקת את עצם העובדה שהיא כן הגיעה אליהם?
זהו טריק דמגוגי חדש, שנועד ליצור מסך של שיימינג, שיסתיר את המציאות עצמה. אנחנו לא שופטים יותר אדם על מעשיו. אפילו לא על דבריו. רק על מילה אחת שמציתה מלחמת לייקים וגוררת התייחסות בכל כלי התקשורת (“לשאלת כתבנו ענה לברון ג'יימס: ווט איז מכתתים"?).

5. מורכב/פשוט

המלחמה האמיתית איננה בין השמאל לימין, בין האשכנזים למזרחים, או בין תל אביב לפריפריה. המלחמה האמיתית היא בין אלה שמוכנים לקבל שהעולם מורכב, לבין אלה שניתלים בסיסמאות וקלישאות, כאילו היו השער לגן העדן של זהותם האבודה.

שימו לב כמה מהר הגיעו הימין והשמאל להסכמה על נחיצות הצנזורה: תיאטרון אל־מידאן יאבד את תמיכתו, הסרט על יגאל עמיר את מקומו בפסטיבל. מה המשותף להצגה על חיי האסירים הפלסטינים, ולסרט על חייו של רוצח ראש הממשלה (חוץ מהעובדה שהם כנראה די מחורבנים)? שניהם עושים האנשה של רוצח. הם מנסים להראות רובד נוסף, מעבר לפלקט האידאולוגי. מן הסתם, לא בהצלחה מרובה – האידאולוגיה של יוצריהם מציצה להם כל כך בולט מהמכנסיים, שזה לא נעים להסתכל. אבל זה מה שהם מנסים, לפחות. להראות שיש עוד מימד, שלא שמנו לב אליו. מימד אנושי, מורכב.

ומה עושים אבירי התודעה הישראלית, מימין ומשמאל? משתיקים אותם. מיד. הם לא נגד שמאלנים, והם לא נגד רוצחים. הם נגד מורכבות.

6. קריאה לפעולה אם רק הייתי יכול, הייתי מארגן הפגנת המונים בככר רבין. עם מיקרופונים ומסכי ענק. הפגנה בעד חופש הביטוי במדינת ישראל. ולבמה הייתי מזמין את האנשים שהכי קשה לשמוע: את הרב גינצבורג, את חנין זועבי, את נסראללה שינאם בסקייפ, את הרב כהנא בקטעי וידאו נבחרים. שאריאל זילבר ישיר, ותזמורת ערבית תנגן ואגנר. וכל מה שאנו, הקהל, צריכים לעשות בכנס כזה, זה פשוט להתאפק. זה האתגר: להתאפק. מה אתם אומרים? הייתם באים להפגנה כזאת