לאהוב את החיים זה פחד מוות

חתיכת פורמט. מצד אחד מקבלים גוף, חושים, לב, נשמה, מוח. טועמים עסיס אפרסקים ונשיקת נעורים, חוזים בשקיעות בהימלאיה ומטאורים במדבר, חולמים, יולדים, יוצרים, מתחברים, בונים. ולצד זה, יש רק וודאות אחת מוחלטת, אבן-היסוד של כל הפורמט: כל זה ילך.

ייעלם. יתפוגג. ימות. יירקב. יהפוך לבונזו של תולעים. ואז לקקי שלהן. 

אז מה אנחנו עושים עם הפער הבלתי נתפס הזה? 

בכל יום ויום מתים בישראל 120 איש. בכל יום מתים בעולם 150 אלף איש. מהיום שבו כתבתי את זה ועד שזה עלה לאתר מתו לפחות חצי מיליון איש. זה סביבות המיליון בשבוע. יכול להיות, אגב, שהמספרים שלי מאוד מאוד לא מדויקים. זה משנה? זה אומר לנו משהו? בזמן שלקח לי להקליד שתי מילים מתו שלושה אנשים. אחת מהן היתה אמא חד-הורית, ועולמם של שלושת ילדיה התמוטט כבר בהברה הראשונה של המשפט הזה.

אנחנו יכולים להכיל את זה? כנסו לאתר הזה, התבונננו בשורה שמשדרת בזמן אמיתי דיווח על מקרי מוות בעולם. היא רצה יותר מהר מהמספרים במשאבה כשאתם ממלאים דלק.

אנחנו אמורים להכיל את זה?

מה? גל שני? רק לא גל שני. תגידו לנו איפה מתקינים את האפליקציה של השב"כ (דימוי: שאטרסטוק)

וככה חיינו לנו באושר קטן ונעים עד סוף חורף 2020, כשהאקווריום שלנו התפוצץ לרסיסים. פתאום לא יכולנו להדחיק את המוות אפילו לשנייה מחורבנת אחת. על כל מסך שלא הסתכלנו יכולנו לראות רולר עם מספרים מתחלפים של מתים. צמיחה בטור גיאומטרי בנוסח אקספוננציאלי שבתרגום לשפה מדוברת אומר שמחר-מחרתיים זה אני

אז אנחנו בונים לנו עולם שבו, כמאמר המשורר, “לא תהיה למוות ממשלה”. בעולם הזה כולם צעירים ובריאים לנצח. הזיקנה נעלמת מאחורי השער של “בית גיל הזהב”, או הופכת לבעיה של מטפל זר או מתה מבדידות ורעב בבית בשעות הרייטינג של חתונמי. כלומר, שעות הרייטינג של סדרת הפילרים שבין שפע הפרסומות המלאות באנשים צעירים ובריאים שממש לא נראים כאילו יום אחד הם ימותו. אין מצב.

כשמישהו חולה במשהו הוא מסתגר בבית או בבית חולים, הרחק מעינינו. כשמישהו נכה, כללי ההתחשבות המינימליים דורשים שיסתיר את הנכות שלו ככל האפשר, שיתגבר, שיצניע את מכשיר השמיעה, שילמד לצלוע פחות, ואנחנו מצידנו נעמיד פנים שזה עובד ושלא ראינו את החריץ לתהום.

הבעיה עם הדחקה היא שיש לה רק כתובת אחת: אותו מקום שאליו דחפנו את המפלצת-שמתחת-למיטה כשהיינו ילדים. לארון, ונועלים, וזורקים את המפתח. ולא מסתכלים. ומרגישים כל הזמן את הנהמה הזאת משם. וממהרים לחשוב על משהו אחר. 

המוות לא קשור אלינו, עד שפתאום זה נהיה אישי. מישהו קרוב ואהוב מת לנו. ובדרך כלל באמת אנחנו לא יודעים איך להתמודד, כי זה הרי היה הכי לא קשור אלינו, אז וואט-דה-פאק. וגם החברים לא יודעים איך להתמודד, כי זה עדיין לא קשור אליהם תודה לאל, והם אומרים שלא תדעי עוד צער שזה כמו להגיד הלוואי שתמותי, כי אם תחיי אז אין ספק שתדעי עוד צער. אבל ככה אנחנו יוצרים חיסון עדר, ככה אנחנו משטחים את העקומה. שלא תדעי עוד צער ושאנחנו לא נדע מצרות ונחזור מיד אחרי החסות לסצינת הדייט בג’קוזי.

נעשה מה שתגידו. ננטוש את הורינו, נשאיר להם אוכל בחדר המדרגות כמו כלבים ונאמר לעצמנו שאנחנו מגנים עליהם מפני הנורא מכל. נעטה מסכות איפה ומתי שתגידו לנו – בכניסה למסעדה כן, ליד השולחן לא. בבית-ספר כן, בימים החמים לא. מה שתגידו. שיטחנו כבר? לא? מה שתגידו. נחדיר בילדינו פחד-מוות. ירדה העקומה כבר? מה? גל שני? רק לא גל שני

וככה חיינו לנו באושר קטן ונעים עד סוף חורף 2020, כשהאקווריום שלנו התפוצץ לרסיסים. פתאום לא יכולנו להדחיק את המוות אפילו לשנייה מחורבנת אחת. על כל מסך שלא הסתכלנו יכולנו לראות רולר עם מספרים מתחלפים של מתים – ביוון וביפן, בהואנג ובבוטאנג, מבית-אלפא ועד נהלל. וראינו גרפים עם אנשים שנראים כאילו הם יודעים על מה הם מדברים, והם דיברו על צמיחה בטור גיאומטרי בנוסח אקספוננציאלי שבתרגום לשפה מדוברת אומר שמחר-מחרתיים זה אני. 

וזה בכלל לא משנה ששיעור התמותה בעולם לא ממש עלה, ובמקומות רבים (גם אצלנו) הוא ירד. זה בכלל לא משנה שככה זה תמיד היה, תמיד זה יכולתי להיות אני ויום אחד זה אכן יהיה. זה בכלל לא משנה שלפי הנתונים הנוכחיים הסיכוי של מי שנדבק בישראל למות מקורונה הוא 1 מתוך 10,000 וגם זה בתנאי שאספת לפחות 80 שנות חיים ו/או מחלות רקע קשות (כלומר היית באוכלוסיית הסיכון של הדבר הזה שאין להזכיר את שמו. לא קורונה. נו. מתחיל ב-מ’, נגמר לא טוב).

וזה בכלל לא משנה שבכל רגע נתון יש בגוף שלך 380 טריליון וירוסים שונים ומשונים, כולל אולי אבולות וסארסים וקורונות וקוריצות והשד יודע מה עוד, והוא פשוט מתמודד עם זה בלי להטריד את מנוחת השכנים וקוראי העיתון. לא, זה לא עוזר בכלל, זה רק מחמיר, בבקשה תשתיקו את כל השיט הזה, חייבת להיות דרך לחזור להתנהג כאילו המוות הוא חריגה סטטיסטית. חייבים לשטח את העקומה. חייבים לסתום את הפירצה בחממה, בכל מחיר.

נעשה מה שתגידו. ננטוש את הורינו, נשאיר להם אוכל בחדר המדרגות כמו כלבים ונאמר לעצמנו שאנחנו מגנים עליהם מפני הנורא מכל. נעטה מסכות איפה ומתי שתגידו לנו – בכניסה למסעדה כן, ליד השולחן לא. בבית-ספר כן, בימים החמים לא. אם אנחנו רצים לתפוס את האוטובוס כן, ריצה ספורטיבית לא. בימים זוגיים כן, בימים לא זוגיים לא. מה שתגידו. שיטחנו כבר? לא? מה שתגידו. נחדיר בילדינו פחד-מוות, נלמד אותם שכל אפצ’י יכול להיות מחבל וכל שכן רוצח שקט. ירדה העקומה כבר? מה? גל שני? רק לא גל שני. תגידו לנו איפה מתקינים את האפליקציה של השב”כ שמקליטה ומתעדת כל פלוץ שלנו. אם צריך, נשלם כמה שקלים. אפליקציה נשמע כמו משהו שעובד נגד אקספוננציה, לא? תגידו לנו באיזה מספר מלשינים על שכנים.

האם החיים הם "הישרדות" או "חתונה ממבט ראשון"? האם מה שהכי חשוב זה לא למות? או שזה יותר משחק כזה שבו קודם כל אתה צריך להתחתן עם הקונספט הזה של המוות, ואז ללמוד איך לחיות בהרמוניה, ולגלות שהטרול המכוער הזה הוא הסיבה שמלכתחילה אנחנו כאלה יצורים תזזיתיים ואינטנסיבים וסקרנים וחושניים ומלאי-חיות ויופי וגיוון ופלא

עד כמה אנחנו מוכנים לוותר על החיים כדי לא להסתכן במוות? (צילום: שאטרסטוק)

נכון שדמוקרטיה זה חשוב, נכון שבינתיים כל המדינה חוץ מהחזירים הרגילים מתמוטטת כלכלית, נכון שכל מערכת הבריאות משועבדת לטובת מחלה שבמשך ארבעה חודשים הרגה את כמות האנשים שמתים פה בחמשוש אחד. אבל אנחנו פשוט לא רוצים לראות יותר שורות על מתים בארץ ובעולם, אנחנו רוצים שתעיפו לנו את זה כבר מהעיניים, אנחנו רוצים לשכוח מהמוות ולו לשנייה אחת של חסד.

אז הסכמנו להסתגר בבתים ולהתאבד כלכלית ופיזית. הסכמנו לנטוש את חברינו וקרובינו. הסכמנו להיחנק במסכות בזמן שכל ההנהגה מסתחבקת בפנים חשופות על מקפצת-ההשתנה, הסכמנו שיסגרו לנו את הגבולות, שיעלו את הקנסות, שיכריזו על החיים שלנו כלא חיוניים, שיתקינו לנו אפליקציות ושיכוונו לנו אקדחי-צעצוע למצח – ועדיין אנחנו תקועים מול עקומות מכוערות, תחזיות קודרות, החמרת קנסות, ביטול מסיבות, סגרים ואיומים ובידודים.

וזה נהדר, כי סוף-סוף אנחנו אנוסים לענות על השאלה שממנה התחמקנו משחר אנושיותנו: מה יותר חשוב –

לחיות או לא למות?

עד כמה אנחנו מוכנים לוותר על החיים שלנו בשביל לא להסתכן במוות?

או, בשפה שתקפיץ את הטקסט הזה במעלה האלגוריתם של גוגל – האם החיים הם "הישרדות" או "חתונה ממבט ראשון?". כלומר האם מה שהכי חשוב זה לא למות, גם במחיר של נטישת אהובים, ויתור על אוכל ועונג וחברות ורכות ותקווה וחדווה? או שזה יותר משחק כזה שבו קודם כל אתה צריך להתחתן עם הקונספט הזה של המוות, ואז ללמוד מיום ליום איך לחיות בהרמוניה, ולגלות שהטרול המכוער הזה הוא בעצם הסיבה שמלכתחילה אנחנו כאלה יצורים תזזיתיים ואינטנסיבים וסקרנים וחושניים ומלאי-חיות ויופי וגיוון ופלא. הוא לא הולך לשום מקום, הוא תמיד ילווה אותנו ויציץ מעבר לכתפנו. הנוף שהוא יראה משם – תהומות אפלים או שמים כחולים – תלוי רק בנו. כי למות זה מבאס, אבל האסון האמיתי הוא לא לחיות.

>> עוד גבי ניצן באתר של גבי ניצן: https://www.gabinitzan.co.il