לתוכניות הבישול של נטפליקס יש מה ללמוד מריאליטי ישראלי

כל מי שצפה בריאליטי אוכל ישראלי מכיר את הרגע בו אתה קולט שצפית כבר בפרק של שעה שלמה, בודק כמה זמן נשאר לך, כי אתה חייב לשירותים/לבשל/לקחת הפסקה, ומגלה בזעזוע שהסמן עומד איפשהו על אזור אמצע הפרק. "מה? על מה לעזאזל בזבזתי עכשיו שעה? ומה הולך לקרות בשעה שעוד נשארה לי?". כן, כולנו היינו שם. טרילוגיית "שר הטבעות" שנקראת לפעמים "ריאליטי ישראלי" אכן יכולה להתיש, אבל אחרי שצפיתי בריאליטי האוכל החדש של נטפליקס, "לבשל בכל מחיר" ("Cook At All Costs"), הדבר הראשון שהתגעגעתי אליו היה שעתיים של "בישול" שמתכון שעה וחצי הולכות על בכי ותובנות על עדות.

אוקיי, אולי "חדש" זו לא המילה המתאימה, כי כל מי שיצפה ב"לבשל בכל מחיר" יקבל מנה של דז'ה וו לפנים, וחבל – כי מכל תוכניות הריאליטי-בישול-30-דקות-שמונה-חתיכה-פרק שעלו בנטפליקס בשנים האחרונות (והיו הרבה), זו כנראה התוכנית עם הפורמט המוצלח ביותר: שלושה מתמודדים (כמובן בנוהל מגוון אתני דתי וגזעי מופלא) מקבלים סכום התחלתי של 25,000 דולר, מתוכו הם צריכים להציע סכום מסוים כדי להתחרות על קופסת הפתעה מלאה במרכיבים לפי שלוש קטגוריות: יקר, זול, ו"קופסת הפתעה". במהלך הבישול, השופטים (ליהוקי שפים לא רעים בכלל) שולחים למתמודדים על מסוע (מסוע! מי לא אוהב מסוע?) רכיבים שונים, כשגם הם מוצעים למכירה פומבית. השף טועם את המנות, ומחליט מי זכה. זה הבסיס. אחלה פורמט.

אז מה בעצם הבעיה? למה לא חדש? כי כבר ראינו את זה. הגימיק עצמו הוא הדבר היחיד שמשתנה בין כל תכניות האוכל של נטפליקס. קחו, רק מהשנתיים-שלוש האחרונות, את הרשימה הבאה: "Best Leftover Ever", "Big Family Cooking Showdown", "Nailed It!", "Is It Cake?", "American Barbecue Showdown", "School of Chocolate", "Crazy Delicious", ובטח שכחתי עוד כמה. המשותף להן? אף אחת מהן לא הצליחה במיוחד (אולי רק "Is It Cake?", וגם היא הצליחה יותר בתור מימ מאשר בתור תוכנית שאשכרה צופים בה), או הפכה לזכורה במיוחד, וכולן דומות בצורה מחשידה: פרק של 30-40 דקות, מנחה אקראי בדרגת סלבריטאות ג' מינוס, אולפן בלבד, שופטים לא רעים עד מדהימים, ומתמודדים שלא שמעתם עליהם לפני, לא גיליתם עליהם כלום במהלך התכנית, ולא תזכרו שום דבר מהם בשניה שלא תראו אותם יותר.

לכאורה, מדובר במגוון תחרויות שונות מאוד: מבשר, דרך שוקולד, קינוחים מופרכים, שאריות, חידוש טרנד אינטרנטי, והפעם: בישול בתקציב מוגבל. בפועל, ההבדל בין כל ריאליטי האוכל שעלה בנטפליקס (מלבד אולי Final Table החביבה והנשכחת) הוא כמו ההבדל בין בובות ספיידרמן ובאטמן שיוצרו באותו מפעל בסין, ונצבעו בצבעים אחרים כדי שאפשר יהיה להבדיל. לאף תכנית אין אופי ייחודי, אף אחד לא מנסה להשאיר חותם. זה נראה שמתישהו יש צלצול תזכורת במשרדי נטפליקס שמבקש לקחת שלושה חדושים כדי לפצח פורמט חדש, וכל השאר כבר נעשה אוטומטית על ידי המלהקת ומחלקת הארט.

וזה מחזיר אותנו לתכניות הריאליטי-אוכל הפגומות אבל המצליחות מאוד בישראל. אי אפשר להתכחש לעובדה שהן מותחות את הגבול הממש פריך בין תחרות בישול לסרט בורקס, אבל הן מצליחות מאותה סיבה ש"לבשל בכל מחיר" תיכשל: הן מודעות היטב לזה שאוכל הוא לפני הכל אנשים, היסטוריה, רגש, זכרונות. בישראל, הזכייניות מטילות פעם אחר פעם את הקוביות על הנקודות האלו בדיוק, מעוררות מלא קיטורים של צופים ואוספות את הרייטינג מהרצפה. יודע כל מי שניסה לצפות במשחק כדורגל בין שתי קבוצות שהוא לא מכיר שאין שום דרך ליהנות מתחרות בלי לבחור צד. כשאתה לא יודע מה מתמודד מסויים יבשל או יפחד לבשל (כי אין לך שום מידע עליו), כשאתה לא מתבאס מכל הלב כשמתמודד שנוא מפסיד (כי אתה לא מרגיש כלפיו כלום) ולא מצליח לבנות לעצמך שום נראטיב רגשי, אתה נשאר רק עם תכנית בישול נטו. שלושה בשלנים ביתיים עם יכולות מאוד מוגבלות, מתכונים שלא ממש בא לך לשחזר. ותקציב מוגבל, בכל מובן.

"לבשל בכל מחיר", עכשיו בנטפליקס