קהילה יקרה, הימין קורא לכם להט"ביסטן ואתם ישנים על האף

הבחירות שוב כאן, בפעם המי יודע כמה. הן כל כך רבות שכבר הפסקנו לספור באיזה בחירות נהיינו אדישים לראשונה. הציבור מאס בפוליטיקה והשיח ברחוב כמעט ולא קיים. ולא רק הציבור הרחב – גם הקהילה הגאה. ברשתות החברתיות ובקבוצות של הקהילה הגאה ניתן לראות שהשיח סביב הבחירות מועט מאוד, אנשים מבולבלים ורבים עוד לא החליטו למי לתת את הקול שלהם (גילוי נאות: אני עובד בקמפיין מרצ. אבל הטור הזה הוא לא על מרצ).

בעבר הקהילה הגאה הייתה משויכת באופן כמעט מובן מאליו אל השמאל הפוליטי, שכן הוא היה היחיד שבכלל ראה אותה. בשנת 1988 זו הייתה יו"ר מרצ שולמית אלוני שעשתה מעל ומעבר על מנת להוציא מהחוק בישראל את האיסור על משכב זכר, ומאז מרצ הפכה להיות המפלגה הראשונה שהרימה את דגל זכויות הלהט"ב ושמה אותו בפרונט. אבל הזמנים השתנו, וכיום זכויות להט"ב הן חלק מהאג'נדה של כל מפלגות המרכז-שמאל וגם של חלק מהימין – גדעון סער השיק מצע גאה למפלגתו במערכת הבחירות הקודמת ואפילו ליברמן, שמפלגתו הייתה בעבר מההומופוביות ביותר בכנסת, עדכן את הגישה והביע תמיכה בזכויות ללהט"ב.

יחד עם הפוליטיקה השתנתה גם כל הקהילה עצמה. בניגוד לשנות ה-80, מרבית ההומואים והלסביות לא מרגישים שהם במאבק הישרדותי. להומואים ולסביות לרוב אין בעיה לקבל כל משרה, ובתעשיות כמו הייטק ופרסום לעיתים אף יעדיפו להעסיק להט"בים כדי לשמור על ייצוג מגוון (או לפחות יבליטו את נוכחותם). להומואים וללסביות כבר יש הרבה פחות חשש לבטחונם האישי, בוודאי שבמרכז הארץ – אך לא רק שם. השוויון המלא, כמובן, עוד רחוק, אך המצב הנוכחי מרגיש מספיק נוח כדי שהמאבק הגאה יהיה שיקול פחות משמעותי אצל בוחרים להט"בים לעומת נושאים בוערים כמו יוקר מחייה, נושאים בטחוניים ונושאים מדיניים. בקיצור, גדל פה דור שלם שלא חווה את אותה האפלייה החריפה שהייתה כאן לפני כמה עשורים, ומבחינתו המציאות כפי שהיא עכשיו היא כמעט מובנת מאליה.

עשה עבודה טובה, אבל גם, למרבה הצער, ניתנת להפיכה. ניצן הורוביץ (צילום: יחסי ציבור)

אבל בואו לא נהיה שאננים. לצד התקדמות המאבק הגאה, בשנה האחרונה ראינו ביתר שאת גם התנגדות אקטיבית לקהילה הגאה: רוני ססובר (לשעבר מועמדת לכנסת מטעם הימין החדש) פתחה במלחמת חורמה כנגד ילד טרנסג'נדר, ערוץ 14 השיק את קונספירציית "להט"ביסטאן" וטל גלבוע האשימה את מערכת החינוך בכך שגרמה לבתה לצאת מהארון. כל הצעדים הללו צריכים להוות נורת אזהרה משמעותית לקהילה הגאה, שחייבת להבין שהמאבק הגאה יכול גם ללכת אחורה.

ההישגים של הקהילה בעשורים האחרונים אינם מובנים מאליהם, לא חקוקים באבן וצריך להמשיך ולהילחם על קיומם. הלהט"בופוביה רחוקה מלהיעלם, ואם נמשיך לישון בשמירה אנחנו עלולים לשלם על כך מחיר כבד בזכויותינו ובחירותנו. אנחנו רואים תהליכים של רגרסיה ברחבי העולם: פולין הכריזה בשנים האחרונות על "אזורים נקיים מלהט"ב", הונגריה הגבילה בחוק הצגת תכנים להט"בים ואין צורך לדבר על מה שקרה ברוסיה של פוטין. אפילו ארה"ב, תחת ביידן (בנושא קצת אחר, אבל קשור במהותו) חוותה פגיעה אנושה בחירות האדם כאשר בית המשפט העליון הפך את החקיקה המעגנת בחוק הפדרלי את הזכות להפלות.

ראוי גם לציין שכמעט כל ההישגים של המאבק הגאה נוגעים להומואים ולסביות, בעוד האוכלוסיה הטרנסג'נדרית נותרה הרחק מאחור. הטרנסים והטרנסיות עדיין מצויים במאבק הישרדותי: משבר תעסוקתי, קשיים כלכליים ונפשיים, אלימות ומחסור בביטחון אישי. בכנסת האחרונה שר הבריאות ניצן הורוביץ הצליח להעביר כמה הקלות שנוגעות לאוכלוסייה הטרנסית אבל זו טיפה בים. הקהילה הגאה מוכרחה להתעורר לקראת שלישי הקרוב, ולבחור במי שידאג לה ולכולה – מבלי להשאיר אף אוכלוסיה מאחור. נסיים עם האמן תום שנייד, ששילב באופן חד והכרחי את מערכת הבחירות עם פופ וגאווה בקליפ המצויין לשירו "הרשימה" שיצא השבוע. תרימו.