סקס, סמים ו-KFC: להרגיש כמו תיירת בעיר שלי
רוב הזמן אנחנו מזלזלים בתיירים שמגיעים לעיר - צוחקים על הרצון שלהם ללכת לכותל ועל חוסר ההתמצאות בסנטר. אבל מה אם אולי, רק אולי - דרכם אפשר להרגיש הכי בחו"ל - ממש בבית. ומה אם ת"א בכלל לא קיבוץ, אלא חלק מכפר גלובלי קסום ומלא אפשרויות?
הפעם הראשונה שבה הסתקרנתי מאנשים שהגיעו מחו״ל הייתה בצבא (אולי חוץ מג'ושוע החתיך מהיסודי שהגיע לבקר כל קיץ), אני לא אשכח את השיחה הראשונה שלי עם אחת מהן. היא סיפרה לי שהיא הגיעה מארצות הברית, ברוקלין, ושהחליטה לעלות לארץ במיוחד בשביל להתגייס. ״לא הבנתי״, הייתה התגובה הראשונה שלי. ״במקום להתחכך בפין של נער קולג' אמריקאי ומקווה שלא לקבל מחלת מין – את עומדת איתי בטירונות במדי ב' שגדולים עלייך בשלוש מידות ושומרת על פין פציל כדי לא לקבל שבת? (לטובת המשתמטים, חלק מהנשק שקל לאבד, כמו הבתולים בקולג' אמריקאי. סתם סליחה אני אפסיק).
>> טיים אאוט סופ"ש: התיירים באים. פרויקט מיוחד
>> התיירים בדרך: כיצד ניגשים, מה עונים ומה עושים אחרי המין
הסיבות של תיירים או עולים חדשים להגיע לארץ תמיד נראו לי תמוהות. מה יש להם לעשות במדינה קטנטנה וקלוקלת כמו שלנו? אפילו KFC אין לנו כאן (אז, עכשיו כבר יש, לא פה בעיר), שלא לדבר על תחבורה ציבורית סבירה. אבל הדחף שלי להתחבר אליהם היה גדול, וכך יצא שבצבא היו לי שלוש חברות טובות שהן לא ישראליות. דיברנו באנגלית, צחקנו על התרבות הישראלית וסיפרנו בדיחות גזעניות ביחד. בדיוק כמו שאני אוהבת.
גם אחרי השחרור הקשר נשאר חזק והמשכנו לבלות ביחד. הן החליטו לעבור מהחור בצפון היכן ששיכנו אותן – ישר לעיר הגדולה. הן גרו בדירות אטרקטיביות שאלוהים יודע איך יכלו להרשות לעצמן, אולי הורים עם רגשות אשם על זה שנטשו את הילדות שלהם? ואני, אני חייתי דרכן.
זאת הייתה תקופה שזכורה לי בתור אחת הטובות והמרגשות שהיו לי בעיר. הרגשנו כל הזמן בחופש גדול, רק בלי שיעורי בית ובגיל החוקי לעשות סקס. בבוקר הולכות לים, בצהריים לקפה, בערב למסעדה, בלילה יוצאות לבר. כולם מדברים איתן, כולן נחמדים אליהן, ההצעות לא מפסיקות לזרום והחוויות לא מפסיקות להתרחש. ואני? איתן. חווה את העיר כמו תיירת. מתרשמת מכל דבר כאילו שאני רואה אותו בפעם הראשונה.
חלק מהדברים באמת רואה בפעם הראשונה. כי אם יוצאים, ויוצאים, ויוצאים, ברור שמגיעים למקומות מופלאים. אבל התחושה הכי טובה ללא ספק שנדבקתי בה מהן היא שאין מה להפסיד. אם מפסיקים לראות את תל אביב כקיבוץ ומתחילים לראות אותה בתור חלק מהכפר הגלובלי, החיים בה הרבה יותר קלילים ונעימים.
הקיץ נגמר. האופוריה שהיינו בה נקטעה בדפיקה בדלת מהחיים עצמם. בזמן שהחברות שלי החליטו לעלות לארץ ולהתגייס לצבא, החברים שלהן מהבית כבר הספיקו לסיים תואר. ובזמן שהן נשארו בארץ והתמחו בסמים קלים, חברים שלהן התחילו להתמחות במשרדי הייטק. הן התחילו להילחץ. עמדה בפניהן התלבטות, להישאר ללמוד בתל אביב או לחזור למדינות שמהן הגיעו. שלושתן החליטו לחזור לארצות המוצא, לא מפתיע בהתחשב במצב סניפי ה-KFC שלא השתפר אז. אה, וגם עניין התחבורה.
נפרדנו לשלום עם הרבה חיבוקים, דמעות ובדיחות גזעניות. הבטחות לאוויר נזרקו על זה שהן ישלחו לי חבילות עם בגדים מאורבן אאוטפיטרז (דונה, לקסי ואליסון- איים סטיל וויטינג יו ביצ'ז) ואז הן עזבו. ואני, נשארתי כאן. יחד עם חבריי המקומיים שיעשו ליטרלי כל דבר בשביל שאני לא ארגיש בחו״ל. למשל להסתלבט עליי כשאני אומרת מילים באנגלית כמו ליטרלי.
>> בלי מלכודות: המסעדות שיעיפו לתיירים שלכם את המוח
>> שאלת מיליארד הדולר: למה תל אביב זקוקה כל כך לתיירים?
דבר אחד כן לקחתי מהחוויה הזאת, מלבד חוויות בזויות לחלוטין וכמה אנשים בעיר שאני לעולם לא אוכל להסתכל עליהם. אפשר להרגיש כמו תייר בעיר שלך. ונכון שאפשר לייצר את זה גם לבד. כי בסוף, כמו שחברה אמריקאית פעם אמרה לי ״איטס אול א-סטייס אוף מיינד״. אבל מה לעשות שהרבה יותר קל לעשות את זה כשמסתובבים עם תיירים. מזל שהתיירים באים. מי בא לכולי עלמא להכיר קצת?
