פריפריה בגובה הדשא: נראה אתכם לא בוכים ב "ליגה ג'"

לישראל יש כל כך הרבה סיפורי ספורט לספר וכל כך מעט יצירות שהצליחו לגעת בנושא. איכשהו, חרף הפוטנציאל האדיר שלהם, סיפורי ספורט ישראליים תמיד נפלו בין הכיסאות. הזכור מכולם הוא כנראה "בית שאן סרט מלחמה" של דורון צברי ורינו צרור. הרעיון של השניים היה פשוט: להתחבר לבית שאן דרך המקום שבו הלב שלה פועם – מגרש הכדורגל, המקום שאליו זורמות התקוות, החלומות והאכזבות הכי גדולות של מקום שנמצא בתחתית סדר העדיפויות הלאומי זה דורות. הסרט הפך עם השנים לקאלט, אבל עדיין נותר כמעט יחיד בז'אנר.

לתחום הפרוץ הזה נכנסת עכשיו "ליגה ג'", סדרה תיעודית בת חמישה פרקים המשודרת מדי שני בכאן 11. הבמאי והיוצר רובי אלמליח עושה שימוש בפטנט של "בית שאן סרט מלחמה" ובוחן את הפריפריה הישראלית מגובה הדשא. ואין יותר פריפריה בישראל מליגה ג', הליגה התחתונה של הכדורגל הישראלי.

מתוך הגודש העצום של הליגה, שכוללת 110 קבוצות המחולקות למחוזות שונים, אלמליח מתמקד בכמה סיפורים. הראשון הוא של קבוצת הכדורגל של שדרות והמאמן שלה אבי פרץ, אחת הדמויות המעניינות והמרגשות שנראו על מסך הטלוויזיה המקומי, שכבר בפרק הראשון תצליח להביא אתכם לידי דמעות. מלבדו יש סיפור על זוג האוהדים שנאלץ ללמוד את דרכי הפוליטיקה בדרכם להנהלת עירוני אשדוד, וסיפור על בני ממבע, איחוד קבוצות מהכפרים הדרוזים שבגולן, שרבים מתושביהם חשים הזדהות עם העם הסורי.

הסיפורים האלה מסופרים מהמקום הכי קרוב שאפשר: הסדרה נכנסת עם השחקנים לחדר ההלבשה ולבית, לפעמים מתבוננת עליהם מרחוק אך קולטת אותם במיקרופון שהם שכחו לנתק. זה לא משנה: אין מקום שליגה ג' לא רוצה להיות בו או לחשוף.

ובכל זאת, הסדרה לא רק שומרת על הדמויות שלה מכל משמר, היא גם אוהבת את כולן. אין בה טובים או רעים: כל בני האדם המוצגים בה מנסים לשרוד שגרה בלתי אפשרית ומצבים חברתיים נפיצים, ובסוף כל פרק הצופה יכול להזדהות כמעט עם כל מי שהופיע על המסך. זה הישג ענק לדוקומנטרי, והוא הופך את "ליגה ג'" לסדרה שמאוד קשה שלא להתאהב בה, וגם בכל המקומות שאותם היא מתעדת. בסופו של דבר הבחירה המוצלחת ביותר של אלמליח הייתה למצב את עצמו כמעודד הגדול של מושאי התיעוד שלו, ועל הדרך להפוך אותנו לקהל במשחק האנדרדוג הכי גדול של מדינת ישראל. אנחנו כקהל חייבים לחזור למשחק הבא ולעודד את הקבוצה שלנו, כי זו הקבוצה שלנו. "ליגה ג'" היא סדרה תעודית נדירה ומרגשת וצריך לעודד את התאגיד לתת לנו עוד כאלה.

← "ליגה ג'", ימי שני (21:05), כאן 11

שוק בצהריים

"24 בצהריים" של ערוץ 24 החדש אמורה להיות תוכנית כיפית על מוזיקה לתלמידים שיצאו עכשיו לחופש, אבל נראית כמו גרסה לנוער של "אופירה וברקו"

כבר שבועיים שערוץ 24 המתחדש של טלעד ו־NMC משדר את תוכנית הדגל החדשה של שעות הצהריים. הקונספט פשוט: מדי יום מתכנסים המנחים – מעיין אדם, עדי לאון וגל אוחובסקי – כדי לדון בכלום במשך שעתיים באולפן שנראה כמו חדר שערוץ הספורט זנח בניינטיז. לכל מנחה אישיות שובבה משלו: אדם היא זו שיש לה צפצפה שבה היא לא מפחדת להשתמש (כי מי מאיתנו לא צפה בטלוויזיה ואמר "אין מספיק צעקות באייטם הזה"), אוחובסקי בתפקיד זה שזוכר איך נראתה חנות האוזן השלישית כשהייתה בשינקין בשנות ה־90 (פרט מאוד רלוונטי ששווה לשלוף עם מרואיינים כמו סטפן), ולאון הוא האיש שלא מאפשר למרואיינים לענות לשאלות של שותפיו, כי גם לו יש שאלה ממש ממש חשובה שהוא חייב לדחוף אבל ייקח לו שלוש דקות לסיים אותה. אחרי הכל, יש שעתיים שידור למלא מדי יום. מדי פעם הוא גם יורד על מרואיינים, כמו בפעם ההיא שהזדעק לאחר שגילה ששמו המקורי של רן דנקר הוא חליל, השם ישמור.

"24 בצהריים" אמורה להיות תוכנית כיפית על מוזיקה לתלמידים שיצאו עכשיו לחופש, אבל היא נראית כמו גרסת הנוער של "אופירה וברקו". המראיינים שלה כביכול חצופים אבל הם גם משפחה, וככה זה במשפחה: אפשר לרדת לך לחיים ולצעוק עליך דברים לא קשורים שנוגעים לאיך אתה נראה ומה אתה עושה בחיים (למשל בפעם שבה השלושה התחלחלו לשמוע שאורן חזן חותם בלשכה: "מה יהיה? ממה תתפרנס, נשמה? אתה לא ילד יותר"), אבל בסוף מחייכים בחמימות. כי כולנו יודעים שכל השאלות האלה הן מתוך אהבה. לעצמם.

מנחי "24 בצהריים" (צילום: אסף שגיא גפני)

← "24 בצהריים", מדי יום ב־13:00, ערוץ 24

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, מה רואים היום?