המאבק הלהט"בי התברגן, אבל נשים טרנסיות עדיין נלחמות על החיים
נשים טרנסיות עדיין מתקשות למצוא עבודה ומוצאות את עצמן במעגל הזנות, חשופות לאלימות, עם שיעור התאבדות גבוה. עכשיו הקהילה יוצאת שוב למאבק, שעבורה הוא לחיים או למוות
שנה עברה מאז הותקפה בביתה במכות ודקירות סכין מאיה חדד, צעירה טרנסית בתחילת שנות ה־20. במידה רבה היה לה מזל. האירוע היה יכול להסתיים במותה ולשלוח אותה לעמודת הסטטיסטיקה הארוכה והמזעזעת של "עוד קורבן לאלימות בקהילה הטרנסית שלא שרדה כדי לספר". היא שרדה את האירוע, והמקרה שלה הגדיש את הסאה והוציא ביולי של השנה שעברה אלפי נשים וגברים לרחובות במחאה למען שוויון זכויות וביטחון עבור הקהילה הטרנסית. מה השתנה מאז? בשורה התחתונה הקהילה הטרנסית היא עדיין השיכון המוזנח של הקשת הלהט"בית. אם ההומואים והלסביות נמצאים בשלב שבו המאבק שלהם מתרכז באפשרות להינשא ולהביא ילדים בפונדקאות, הקהילה הטרנסית עדיין בשלב ההישרדותי של הכרה וקבלה בחברה הישראלית.
"אנחנו מודרות גם בתוך הקהילה הגאה", אומרת לינור אברג'יל (36), יו"ר עמותת טרנסיות ישראל, ומזכירה את המקרה של אושר בנד, נערה טרנסית בת 15 מאשקלון שהותקפה בבית הספר עד שנאלצה לעזוב את הלימודים. "אף אחד לא יצא להפגין בשבילה, ואף אחד לא הולך להפגין כשטרנסית נדקרת או נעצרת. הם רוצים להתברגן ואנחנו הורסים להם את זה. הם מוקיעים אותנו ומוציאים אותנו מהמשוואה הקהילתית, אבל המלחמה היא משותפת. אם מדברים על קהילה, חלק מהמאבק המשותף הוא לנרמל את הקהילה הטרנסית". התמונה כפי שמציגה אותה אברג'יל מראה עד כמה המצב עגום: "טרנסית נלחמת ללכת ברחוב בשקט, הומו לא נלחם על זה, הוא כבר בן אדם".
הסיכוי של נערה טרנסית למצוא את עצמה במעגל הזנות גדול פי 25 מנערה סיסג'נדרית (כלומר נערה שהמגדר שלה תואם למין שבו היא נולדה)
בדיוק בשם המטרה הזה, שנה בדיוק אחרי הצעדה הקודמת – שנה שבמהלכה שתי נשים מהקהילה נטלו את חייהן – תצא בראשון (28.7) צעדה נוספת תחת השם "עושים טרנספורמציה למציאות". "אנחנו צריכים וצריכות להראות שאנחנו קיימים, שהחבר'ה הצעירים מאיתנו יראו שיש לאן ללכת, שיש עתיד, שהעתיד זה לא רק רודפים אותי מעיפים אותי. החברים שלי מתאבדים או יורדים לזנות, אבל זה לא גורל", אומר אור מיזן (33), שיזם את הצעדה עם עוד שלושה מחבריו. "רצינו שעם כל הדברים שקורים יהיה משהו מרוכז וגדול, ולא משהו כמו מצעד הגאווה שהפך להיות משהו שהוא נטו בשביל האוכלוסייה הסטרייטית, חגיגה אחת גדולה".
הקהילה הטרנסית הייתה שם מההתחלה, לפני שגאווה הפכה לחגיגה סטרייטית. במהומות סטונוול בניו יורק לפני 50 שנה, האירועים שנהוג לציין כיריית הפתיחה למאבק לשוויון, היו אלה הטרנסיות שעמדו בחזית מול האלימות המשטרתית. קשה להגיד שהמצב עבורן השתפר מאז מאוד, ודאי לא כמו הקבוצות האחרות.
"מורידים את המכנסיים כדי לראות מה אתה"
הקהילה הטרנסית בישראל היא אולי הקבוצה המופלית והחשופה ביותר לאלימות, לא רק בקשת הלהט"בית אלא בכלל בחברה הישראלית. הקהילה אמנם גדלה מדי שנה (אך היא עדיין קומץ מזערי מתוך כלל האוכלוסייה), אך הבעיות עומדות בעינן ועל כך תעיד הסטטיסטיקה – כ־50 אחוז מדווחות על אלימות במהלך חייהן. שליש מהקהילה נמצאות במעגל האבטלה ועוד כ־86 אחוז מתוך אלו שנקלטו במעגל העבודה מדווחות על אפליה במקומות העבודה. הסיכוי של נערה טרנסית למצוא את עצמה במעגל הזנות גדול פי 25 מנערה סיסג'נדרית (כלומר נערה שהמגדר שלה תואם למין שבו היא נולדה). שיעור הטרנסיות שביצעו בעבר ניסיון להתאבד עומד על כ־40 אחוז, ו־77 אחוז דיווחו על תחושת אובדנות.
כדי להבין את מצב הקהילה אפשר להישען על ההקבלה ההיסטורית של אלה אמסט (24), דוברת מעברים, ארגון למען הקהילה הטרנסית. אמסט, כאישה טרנסית ופעילה חברתית, מכירה את הבעיה הכי קרוב שאפשר. "משווים את המצב של הקהילה הטרנסית למשבר האיידס בשנות ה־80, כשהמצב היה על הפנים אבל גם הייתה התעוררות גדולה מאוד כדי שזה ייפסק – עשייה קהילתית, העלאת מודעות ופעילות מתמשכת של שינוי מדיניות או סיוע פרטני. העשייה הולכת ומתעצמת בשנים האחרונות לכדי תנועה חזקה וגדולה, גם אם עדיין בשולי החברה, כדי לתת מקום למאבק שלנו".
"יום אחד בזמן סקס מישהו חנק אותי, הוציא סכין ופוצץ אותי במכות. כל יום שבו את חוזרת הביתה את מנשקת את המזוזה ומודה לה"
נדמה שבמשך השנים שני המושגים האלה – שוליים וטרנסג'נדרים – נכרכו זה בזה מכורח הנסיבות האכזריות שמקורן בדחייה החברתית: המשפחות שמסרבות לקבל ומפנות עורף, החברה שמתקשה לעכל ומתנכלת, הקושי להשתלב בשוק העבודה האכזרי במילא, הצורך לשרוד ולממן את הניתוח שישחרר אותך מכבלי הגוף שאינו תואם את המגדר. זה רצף נסיבות שמדיח רבים מבנות ובני הקהילה הזאת למחשכי הזנות. "פשוט מאוד להגיע לעולם הזנות כשאתה מישהי או מישהו על הרצף הטרנסי", מסביר מיזן כמי שגם מכיר היטב את הקהילה מעבודתו בחינוך עם נוער להט"בי. "אתה עובר חוויות חיים קשות מאוד כמו פגיעות מיניות, התעללות, אלימות ברחוב, יורקים עליך ומרביצים לך, מנסים להוריד לך את המכנסיים כדי לראות 'מה אתה'. אתה מתמודד עם כל כך הרבה חרא בחוץ, והזנות פותרת לכאורה את הבעיה של כסף נזיל ומהיר".
לדברי אברג'יל, "הניסיון של עמותת טרנסיות ישראל הוא למנוע מטרנסיות צעירות לרדת למעגל הזנות ולתת אופציות נוספות, לתת רשת ביטחון כדי שזנות לא תהיה אחת מהאופציות. לגבי אלה שנמצאות שם – אנחנו רוצים לגרום להן להיות בתיעדוף אוכלוסייה, לפתח מקומות עבודה אלטרנטיביים עבורן. רוב הטרנסיות נמצאות במעגל הזנות בגלל מעגל הדחיקה". אברג'יל מציינת שאף על פי שהשנים האחרונות עוררו את המודעות לבעיותיה של הקהילה, בעיקר בזכות העמותות הפעילות ורתימה של דרג מקבלי ההחלטות, "מעגל הדחיקה עדיין קיים. הוא הצטמצם, יותר נשים יכולות לעבוד בעבודות רגילות, יש כאלה שמשפחות כן מקבלות אותן ויש רשת ביטחון, אבל אלה שאין להן את זה הן האחוז הגבוה והן אלה שיורדות למעגל הזנות".
"את קוקסינל, את אוהבת את זה גם ככה"
"30 שנה הייתי בזנות ואף אחד לא הסתכל עליי כבן אדם. אף אחד לא מבין כמה הסיפור של כל אחת מאיתנו יותר גדול", מסבירה קארין, אישה טרנסית באמצע שנות ה־40 לחייה, שדרך סיפור חייה אפשר ללמוד דבר או שניים על חשיבותה של רשת הביטחון עבור הקהילה הזאת, רשת ביטחון שממנה לא זכתה קארין ליהנות במהלך העשורים הראשונים לחייה. בגיל 8 היא עברה אונס. לאחר מכן התקשתה להשתלב במסגרות עד שאמה זרקה אותה מהבית. בגיל 16 היא מצאה את עצמה לבד בעיר הגדולה תל אביב.
"ילד עדין נפש, סינר של אימא, צריך לצאת לרחוב ולא לדעת מה מצפה לך – זה לא קל, ממש לא קל", היא נזכרת. תל אביב נשאה עבורה הבטחה לחופש. "אתה רואה את כל היופי, הים, הטיילת, הדולפינריום, ואתה חושב שזאת המציאות, ופתאום את מבינה שהחיים ביום והחיים בלילה הם דברים שונים. בלילה זה טורפים, סוטים, סוחרי סמים וזונות". מהר מאד נכנסו הזנות וההתמכרות גם לחייה. "הכסף קל, אבל הנפש שלך מתה בסופו של דבר. כשאת צעירה את לא מבינה את זה, אבל אחרי 30 שנה בזנות את מתחילה לעכל לאן הגעת, לאיזו רמה הגעת". היא מקווה שלתהומות שאליהן הגיעה אף אחד לא יגיע. "ראיתי איך משחיתים פנים של נשים, איך מרביצים להן, עברתי המון התעללויות. יום אחד בזמן סקס מישהו חנק אותי, הוציא סכין ופוצץ אותי במכות. כל יום שבו את חוזרת הביתה את מנשקת את המזוזה ומודה לה".
30 שנים אחרי היום המקולל ההוא שבו מצאה את עצמה לבד על ספסל באמצע תל אביב כנער שעוד לא הבין שהוא נערה, ניצלה קארין, והיום היא מחוץ למעגל הזנות, בעיקר בזכות העמותות שנכנסו לחייה, בראשן עלם וסלעית אשר נתנו לה את חבל ההצלה. זה ארבעה חודשים שהיא עובדת כמוכרת בדוכן במרכז מסחרי בצפון הארץ, אבל גם שם אין חופש. בעבודה לא יודעים שהיא אישה טרנסית. "אני יושבת לפעמים והם צוחקים שם על טרנסיות והומואים", היא מספרת כיצד היא בולעת את העלבון. "למה אני צריכה להתבייש ולהסתיר את עצמי? למה אני לא יכולה להיות מי שאני?".
הקושי קיים גם בעבודה נורמטיבית, גם כשהחיים לא מובילים למעגל הזנות. "עבדתי בחברת קוסמטיקה גדולה והיחס מהעובדים היה מזעזע ברמה שלא ציפיתי – מנהל הקוסמטיקה הביא לי פעם סטירה על התחת מול המנהלים ואמר: 'את קוקסינל, את אוהבת את זה גם ככה', וכולם מסביב לא התרגשו. עובדת אחרת שהייתה מולי צעקה ללקוחות שאני קוקסינל ושלא יקנו ממני", מספרת קורן רוזנפלד (28), שסיפור חייה הוא כמעט תמונת מראה לחייה של קארין. ברוזנפלד המשפחה תמכה כשהחליטה לעבור את השינוי, היא לא נזרקה לרחוב ולא נאלצה לעבוד בזנות, והיא מקיימת זוגיות בת ארבע שנים, אך בכל זאת הקושי החברתי דומה אצל שתיהן. רוזנפלד נמנעת מלדמיין מה היה קורה אילו משפחתה לא הייתה תומכת. "הקישור של טרנסיות לזנות הוא אוטומטי, גם ברחוב לפעמים אני הולכת ושואלים אותי כמה אני לוקחת", היא אומרת.
רוזנפלד חושבת שעיקר הקושי לחברה הוא שהקהילה מעמידה מראה שבורה מול המוסכמות החברתיות. "ברגע שאנחנו מתנהלים מול אנשים אנחנו מראה שבורה מולם וזה מנפץ המון אשליות, בעיקר סביב דבר אבסולוטי כל כך כמו המגדר הביולוגי". ההשתקפות הזאת שמערערת מוסכמות חברתיות מביאה לאלימות, בעיקר מצד גברים. "אני עברתי תקיפות, אבל יש אנשים שמדפדפים את המילה טרנסג'נדרית כי רגילים פה בארץ לשמוע את המילה קוקסינל. שברו לי את הלחי באגרוף, הרביצו לי", אומרת רוזנפלד ומוסיפה את מה שיכול לעשות שינוי: "אני חושבת שנגישות וחינוך למצב הזה מגיל צעיר הוא אחד המפתחות. אין סיכוי שזה יבוא מטעם המדינה אז אנשים צריכים לעשות את זה ברמה האישית, להציף. כשזה על סדר היום דברים נראים פחות מפחידים".
מיכל (48) הגיעה גם ממשפחה תומכת. היא מעולם לא נגעה בסמים ואלכוהול, אפילו לא סיגריות, אבל הזנות שבה היא נמצאת במשך כ־30 שנה הייתה עבורה כורח לשם הישרדות. את השינוי החלה לעבור אחרי הצבא. "מקומות עבודה לא קיבלו אותי כשראו שאני נשית מדי והמוסדות עודדו אותי לעבוד בזנות: 'את יפה מאוד, לכי לעבוד עם החברות שלך בכביש. קשה למצוא עבודה רגילה בלי שישפילו", היא מספרת. בשנה החולפת היא עבדה כקופאית בסופר ונלחמה כדי להחזיק במשרה. "אחראית המשמרת לא אהבה אותי, ובאחת המשמרות צעקה לי 'יא חתיכת קוקסינל מניאק לך תעבוד בכביש'". מעוצמת השבר וההשפלה היא נאלצה לעזוב ולחזור לכביש. היא מפחדת ששם תסיים את חייה. היא מתארת איך הגוף מסרב לעבוד, איך הנפש התעייפה. היא חולמת שהמדינה תדאג לה ולחברותיה לדיור מוגן, שלא ייאלצו לעבוד בכביש גם בגיל 70. "אני מקווה מאוד שיעזרו לדור המבוגר, אבל שיפתחו הרבה יותר דלתות וסיוע לדור הצעיר, שלא יגיעו למה שאנחנו הגענו".
חלומות גדולים
המראה של הסמטאות החשוכות של קריית המלאכה בתחילת השבוע הוא הדוגמה החיה והקשה לסיפורים שתוארו לעיל. כמה נשים טרנסיות עומדות ומחכות למכוניות שיעצרו, ביניהן מישהי שעוד לא מגרדת את ה־20 מלמטה. אני שואל אותה על אימא ואבא שלה אבל אין על מה לדבר. חלומות יש לה: "אני חולמת להיות ספרית". אחרי כמה דקות מכונית עוצרת לידה, היא עולה עליה ומתרחקת משם. רק שלא תיפול לסטטיסטיקה.