ותודה למשטרה: ברחובות תל אביב ייסדנו את המהפכה האזרחית
במחאה הנוכחית המשטרה הפכה לגוף שיש לחשוש מפניו ולחשוד בו בשרירות לב ובאפליה על בסיס פוליטי. היחס המשטרתי שלטוני הזה דוחף את המיינסטרים הישראלי לעבר מהפכה אזרחית \\ טור דעה
אלו לא המפגינים לייט שבאים לשעתיים במוצ"ש ושומרים על הכללים. הפעם המעגלים הרחבים של ההמון המוחה פחות נחמדים, יותר נחושים, עם הרבה פחות מורא מהחוק ובטח עם הרבה פחות כבוד אליו
לאורך שנים לימדתי באוניברסיטה הפתוחה קורס שכותרתו הייתה "דמוקרטיה וביטחון לאומי בישראל" וכשמו כך היה, דיון בסוגיות בהן ישנה התנגשות או מתקיים חיכוך בין הניסיון לייצר ולמסד כאן חברה דמוקרטית, ובין הצורך הביטחוני והאילוצים האמיתיים או המדומיינים אשר מגבילים את חירויות האזרח.
זה היה קורס שהעלה על המוקד לא מעט פרות קדושות: צה"ל, השב"כ, גיוס החובה, הפרויקט הגרעיני הישראלי ועוד, ופעם אחר פעם תהו סטודנטים כתוצר של החינוך וההתנייה הישראליים: "מה? אתה חושב שהם לא יודעים מה הם עושים? הם סתם נהיו אלופים/ ניצבים/ ראשי אגפים?"; כאילו לא הייתה מלחמת יום הכיפורים מעולם, כאילו לא היה טבח כפר קאסם מעולם, כאילו מישהו צפה את האינתיפאדה הראשונה, כאילו לא היו צלילות בקישון, צאלים א' + ב' וכן הלאה.
בחודשים האחרונים רבים מאיתנו לוקחים חלק בהפגנות, מחאות, ופעילויות אקטיביסטיות אחרות. מה שמיוחד בסיבוב הזה של המחאה הוא שהפעם, סביב הגרעין הקבוע והמתבקש של המוחים, ישנם מעגלים של מוחים ומפגינים שכבר אינם "ילדים טובים". כמו כולם עליתי פעמיים שלוש לבלפור, אבל עיקר ההפגנות שאני רואה ומשתתף בהן הן בתל אביב. החל מאותן הפגנות בצ'ארלס קלור, המשך בהפגנות הבימה, ההפגנות הקטנות בכל שכונה וקרן רחוב, וכמובן – הצעדות הליליות הנהדרות והמרוממות בכל רחבי העיר.
ההפגנות הללו חשפו דורות חדשים למחאה. אלפי צעירים שללא קורונה היו עכשיו בהודו או באמריקה הלטינית, ממלצרים או מברמנים, לומדים או בעבודה נדרשת, מצאו עצמם כלואים ומאוכזבים ועם אויב חדש שלא בהכרח ראו בו אויב עד כה – המשטרה. דור אחר שהסגר השני ומגבלת 1000 המטרים יצרו הם הילדים שיוצאים עם ההורים לכיכר מילאנו, או רחבת הקסטל, למרכז שוסטר או לגשר שליד הבית וחווים את השלטון כגורם שלילי מדכא ועוין.
אלו לא ההמונים של קיץ 2011 שבאו להחזיק שלט ולשמוע את אייל גולן או שלמה ארצי. אלו לא המפגינים לייט שבאים לשעתיים במוצ"ש ושומרים על הכללים. הפעם המעגלים הרחבים של ההמון המוחה פחות נחמדים, יותר נחושים, עם הרבה פחות מורא מהחוק ובטח עם הרבה פחות כבוד אליו.
ההתנהלות הברוטאלית, האלימה, הכוחנית והפוגענית של משטרת ישראל בחודשי הקורונה תרמה לתמורה אזרחית חברתית מהותית. עכשיו זה כבר לא "אם עצרו אותך סימן שהגיע לך" וזה כבר לא "המשטרה יודעת מה היא עושה". עכשיו רבים מאלו שלרוב נתפסים כ"נורמטיביים", כאלו ש"מבחן האדם הסביר" מתייחס אליהם, מוצאים עצמם בהתנגשות עם שרירות הלב והבהמיות של לובשי המדים, והביטחון שאמורה להשרות המשטרה על מי שרואים עצמם כ'אזרחים שומרי חוק' התחלף בפליאה, בזעזוע, בתדהמה, ומשם הדרך קצרה לעוינות ומשטמה.
אחד התהליכים הבריאים שצריכה לעבור חברה הוא התאזרחות. אנחנו כבר לא "אומה במדים", רובנו כבר לא מקדשים את המוסדות שתפקידם הפעלת אלימות (וזה תפקידם הבסיסי של צבא ומשטרה, מן הסתם). במקביל לירידה בתהילת הצבא ממדרגת סמל מקודש למדרגת מוסד מדינתי אינסטרומנטלי שפחות ממחצית הצעירים בני 18 מצטרפים לשורותיו, אנו עדים לתהליך מהיר יותר של קריסת הדימוי של המשטרה.
בעיני רבים, גם אנשים התופסים עצמם כמתונים ואנשי מרכז, קל וחומר אנשי שמאל, המשטרה הפכה לגוף שיש לחשוש מפניו, שיש לחשוד בו בשרירות לב ובאפליה על בסיס פוליטי. רבים מהמיינסטרים הישראלי מצאו עצמם חווים יחס משפיל וכוחני, דווקני ואלים שהיה שמור עד כה ל"חשודים הרגילים", דהיינו האזרחים הערבים, האתיופים והחרדים. ומשכך אנו מוצאים שהמהפכה האזרחית יוצאת נתרמת, שכן היחס המשטרתי שלטוני הזה מאפשר לאותו מחנה להגדיר את גבולותיו.
אין זה סופה של המהפכה. ממש לא. אך זה בהחלט צעד חשוב לקראת מציאות שבה אנשים ייצאו לרחובות, יפגינו, יבנו בריקדות, יחסמו רחובות ויתעמתו עם שוטרים – כמו אזרחים שלא מטילים ספק בכוחם האזרחי. כמו שאנחנו רואים ברחובות אתונה ופריז.