"מה נסגר" היא התוכנית הכי טובה בטלוויזיה הישראלית

מי שאינו צופה ב"מה נסגר", התוכנית הטובה היחידה בטלוויזיה בשנים האחרונות, יכול להתחיל לפתח פומו רציני. בתור התחלה, הוא (או היא) אינם מודעים לדברים חשובים ביותר, למשל שפרופ' עמוס רולידר עבר סוג של מלטדאון כשהוא דן בבטיחות ובני נוער בחודשי הקיץ (אזהרת טריגר), שננסי ברנדס רקד סלואו עם ד"ר שקשוקה כשיזהר כהן ביצע את "אבנבי" באולפן ערוץ 24, או שרני רהב ושרון גל הזמינו את עינת שרוף לתוכניתם ושרו יחד באוניסון ("אם ההר לא יבוא אל הגנקי, הגנקי יבוא אל ההר"). לדעת שהדברים האלה קרו זה דבר אחד, אבל לתת להם להגיע באופן פיזי אל רשתית העין כמו חזיונות מדהימים מרומן צרפתי סוריאליסטי מהמאה ה-19 – זה כבר דבר אחר. 

אבל "מה נסגר" היא לא סתם רצף של דאחקות ואזוטריקה לסטלנים, אף שמדובר בז'אנר מכובד וראוי בפני עצמו. היא גם לא רק דוגמה לעבודת אוצרות מצוינת של רגעים קטנים, שייתכן שהיו אובדים בתהום הנשייה אילולא קשבים וקשבות חרוצים היו מיירטים אותם. למעשה, ל"מה נסגר" יש מעלות שייראו חשובות גם בעיני אנשים שאוהבים לקחת את עצמם ברצינות. כך למשל, מדובר בתוכנית הסאטירה הנשכנית היחידה בטלוויזיה הישראלית (מלבד אולי "פעם בשבוע עם תם אהרון", כיפאק היי לכאן!), מבלי ממש לכוון לכך. מדובר בהישג משמעותי אחרי עשורים של תוכניות פאנלים וחיקויים משועתקות, שאולי נראות חתרניות לכותבים במעמד הפיצ'ינג, אבל רק בגלל שהם קצת משקרים לעצמם. בסופו של דבר, "מה נסגר" מדגימה שוב ושוב שהדבר האפקטיבי ביותר שאפשר לעשות עם טמטום הוא להראות אותו ללא עריכה. אולי להוסיף כאחרית דבר הערה קטנה, שנונה ולא מתאמצת – דבר שרועי בר נתן פיתח לכדי אמנות בהגשה שלו לאורך שמונה שנותיה של התוכנית.

ננסי ברנדס ובינו אוהבים בסודי סודות, מתוך "מה נסגר". (צילום מסך: כאן 11)

מלבד האלמנט הסאטירי, "מה נסגר" עושה דבר חשוב מאוד מאוד: היא לא מזלזלת באינטליגנציה של הצופים שלה באופן חסר תקדים לחלוטין. יש אינספור דוגמאות לכך, כמו הצגתו של אורי גלר לאחרונה כ"איש שהיה הכי קרוב למייקל הראשון שאיתגר את הבקבוק שלו", במסגרת תוכנית שעסקה באתגר הבקבוק, או הצגתן של מנחות התוכנית "חברות הכי טובות" בערוץ 24 כ"דניאל גרינברג, בת הזוג של אייל גולן, והחברה שלה, שגם הייתה באח הגדול" (קחו רגע). יש עוד ועוד רגעים כאלה, אבל הרעיון ברור: במקום להחזיק לצופה את היד, הכותבים של "מה נסגר" סומכים עליו. מוזר, לא?

בעונה הנוכחית של התוכנית הושקה הפינה המצוינת "מה נחקר", שבה חוזרים אהרון גבע ומיקי טריאסט לרגעים נשכחים וחסרי חשיבות בטלוויזיה הישראלית, עם כל הפאתוס הקלישאתי של תוכנית תחקירים סטנדרטית. הפער הוא, כמובן, קומי. הפרק האחרון, למשל, עוסק ב"פרשת הזיקוק הבוער", שבה ממש מעט אש אחזה בשיערה של ניצבת באולפן "זהו זה" בשנת 1986. גבע וטריאסט עוברים את כל התחנות הסטנדרטיות: הקלטת שיחות טלפון עם עדים, הקראת תמלולי השיחות בסגנון גיא פלג, שחזור שכולל בניית העתק מדויק של אולפן "זהו זה" ואפילו ריאיון עם פסיכולוג התנהגותי שמנתח את הפרופיל האישיותי של הנרקסיסט הפגיע, בניסיון לשררטט קווים לדמותו של אוחז הזיקוק הפוטנציאלי. בעולם שבו צוחקים כי האלטרנטיבה היחידה היא לבכות, מחמם את הלב לראות כל כך הרבה מושקע בדאחקה.    

יש עוד המון דברים קטנים שהופכים את "מה נסגר" לפנינה הנדירה שהיא: צוות חמוד ומגובש שמקבל מקום קטן גם על המסך, חוסר מורא מפני הפניית חיצים כלפי ערוץ הבית, בדיחות פנימיות של הצוות שמשום מה מרגישות חינניות במקום מעצבנות ופינות ודמויות חוזרות שיוצרות נראטיבים פסיכדליים. מי שלא שוכנע עד כה לתת צ'אנס לתוכנית, כבודו במקומו, אבל אין לו לב. ובנימה אישית: אשמח לשילוב של יותר תכנים מתוך "התוכי הלבן" מהערוץ הרוסי. תודה. שלום.