הכל עוד אפשרי: גורי אלפי עשה את הדבר הכי יפה שהוא יכול לעשות

כשמנסים להתמודד עם סיטואציה קשה, המוח שלנו תמיד מנסה להשוות ולמצוא הקבלות היסטוריות למשהו, כדי להכיל סיטואציה יותר נוחה. את ה-7.10 כבר הספיקו להשוות ל-11 בספטמבר, למלחמת יום כיפור, אפילו לשואה – אבל מבחינת רבים ובמובנים רבים זה מזכיר יותר את הקורונה. כמובן שיש הבדלים – בנסיבות הטראגיות הרבה יותר, בייחודיות שלנו כישראלים בתוך הסיטואציה, בוודאי בחרדה מכך שמשהו יקרה. אבל בדברים רבים זה מרגיש אותו דבר – האולפנים שרצים על המסך בלי סיבה, הבידוד מרצון בבית, אפילו האצטדיונים הריקים בכדורגל.

אחד הדברים שהכי החזיקו אותי בקורונה היה "הלילה עם לוסי וגורי" – תכנית ניסיונית לגמרי שהופקה בכאן 11 סביב הקורונה, והביאה למסך לייט נייט שניסה לקחת את החרדות ואת חוסר המודעות, ולנסות להצמיח ממנו משהו טוב. החרדות של המלחמה הנוכחית הן כמובן אחרות ושונות, אבל איכשהו – שוב – גורי אלפי נמצא שם, הפעם עם תכנית לייט נייט חדשה ששודרה לראשונה אתמול (שני) ברשת 13, ושמה "מה שאפשר".

"מה שאפשר" (צילום מסך: רשת 13)

השם של התכנית מעיד גם על המקום שממנו היא מגיעה, כמו גם גורי עצמו – צניעות. המבוכה מאוד נוכחת סביב האירוע הזה – מהפרומואים ועד מונולוג הפתיחה, שכולו בא ממקום ברור שמבין את המצב ומבין שהיכולת לייצר שואו גדול ומופק היטב – לא באמת קיימת. וגם התכנית הזאת, למרות התפאורה והלוק שממש מרגיש כמו תכנית לייט נייט רגילה, היא בסופו של דבר עוד שעה שבה יש משהו שאינו מחדשות. משהו שנועד טיפה להקל, וגם לעכל, בין מה שראינו לפני למה שיגיע אחרי.

אם נוריד לרגע מהרזומה שלו את "משחק מכור" ו"מצב/גב האומה", גורי אלפי עצמו חוזר ללייט נייט בפעם השלישית. הפעם הראשונה היתה "היום בלילה", תכנית לייט נייט מופקת ומהוקצעת שהחזיקה לא רע – שלוש עונות ו-189 פרקים בישראל זה לא מעט. הפעם השנייה, היתה כזכור, עם לוסי איוב בתאגיד – במשהו שהיה הרבה יותר מאולתר וניסיוני, והחזיק 26 פרקים בלבד (במשך עונה וחצי).

דב נבון ונעה קולר,"מה שאפשר" (צילום מסך: רשת 13)

"מה שאפשר" צריכה להילקח בקונטקסט מאוד ברור, והוא היה קיים עוד לפני המלחמה: רשת, שמפסידה ברייטינג באופן עקבי ומוחץ לקשת, לא מפסיקה לנסות דברים – להמציא תכניות יש מאין בתקווה שמשהו יידבק. מאז פרוץ המלחמה הספקנו לראות את שלום אסייג ו"חזקים ביחד", את צביקה הדר ואליעד באיזושהי פאזה, את תם אהרון ויעל פוליאקוב – כולם פורמטים שהחלו במטרה להחזיק מעמד, לא הצליחו מיידית ברייטינג, ומיד עוברים לפורמט הבא. 

אם תרצו, זה אולי ההבדל בין רשת לבין קשת – שהלכה עם ארז טל ואברי גלעד מתחילת המלחמה (הפרק הראשון שודר שישה ימים בלבד אחרי האסון), נתנה לזה זמן, וזה השתלם לה כי תגידו מה שתגידו על התכנית שלהם – היא החזיקה מעמד, השתפרה ויצרה קשר בריא עם הצופים. כך שצריך לקוות הפעם יינתן הזמן לאלפי ולצוות שלו לעשות את הדבר שלהם ולגדול לתוכו, אבל אי אפשר ממש לסמוך על זה.

ואם נחזור לרגע לפורמט, לפחות בבכורה זה מרגיש שהתכנית היא סוג של הכלאה בין שתי תכניות הלייט נייט הקודמות של אלפי: מונולוג הפתיחה מרגיש כמו דברים שעשה ב"היום בלילה" – לא נושאי, אלא מעין מבט קומי סאטירי על המצב בכללותו ועל הצדדים המצחיקים שלו. זה גם נגמר עם הפאנץ' (המצוין): "התכנית הזאת היא קצת כמו המלחמה הזאת. לא יודעים כמה זמן היא תימשך, המציאו אותה תוך חמש דקות ומוביל אותה אדם שאיבד קשר עם המציאות". כל הסיפור כולו.

הרגע הטוב בתוכנית. גורי אלפי וענבל ליברמן, "מה שאפשר" (צילום מסך: רשת 13)

מה שפחות עבד, בעיניי, הוא הראיון המרכזי עם דב נבון ונועה קולר – וכאן יש סוג של בעיה בפורמט. ההחלטה ללכת על תוכנית בשידור חי (שאולי מתחייבת מהמצב) קצת פגמה ביכולת של הראיון הזה לעבור. זה הרגיש כמו הראיונות שהיו ב"לוסי וגורי" – אין כאן היררכיה של מנחה מאחורי דסק שמדבר עם אורח, אלא שיחה במעמד שווה. שלושה חבר'ה שיושבים על ספה ומדברים. 

הבעיה היא שזה לא ממש עובר טוב בטלוויזיה – השיחה הרגישה מאוד "פודקאסטית", גם בגלל המרואיינים שהם מאוד מקסימים, אבל גם אסוציאטיביים וקופצים מדבר לדבר. אולי זה הקשב שלי שבוודאי נפגע מהמלחמה, אבל באיזשהו שלב פשוט איבדתי קשר עם השיחה ומה שיכול לעבוד בפודים (מעולים) כמו "להעיר את הדב", שם יש את כל הזמן שבעולם, הוא לא בהכרח משהו שתכנית טלוויזיה יכולה להרשות לעצמה. גם ההפרעה של נבון למונולוג היתה, בעיניי, רחוקה מלהיות חמודה.

ההברקה של התכנית הייתה כתבת החוץ והראיון עם ענבל ליברמן, הרבש"צית (לשעבר) של קיבוץ ניר עם. גם בגלל המרואיינת, שהיא באמת גיבורה אמיתית באופן שקשה לעכל; אבל גם בגלל גורי שהיה שם במיטבו. אמפתי, רגיש מאוד לסיטואציה, מצחיק במידה ומסוגל לייצר שיחה מגניבה ומרגשת. האייטם עם ליברמן היה במינון הנכון – מכיר בכאב שיש כאן, אבל יודע להצחיק ולקחת את זה למקום מחויך, אפילו טיפה אופטימי. זה הדבר היפה שתוכנית כזו יכולה לייצר.

עושים HASBARA. רד אורבך וגורי אלפי, "מה שאפשר" (צילום מסך: רשת 13)

החלק הבא של התכנית היה רד אורבך ("רד בנד"), שקפץ עם מונולוג סאטירי סביב נושא ההסברה. בעיניי זה היה חמוד, ויש כאן פוטנציאל – אבל הוא עוד לא התממש במלואו, ובעיקר הרגיש קצת מאולץ (ניסיון לעקוב אחרי הטרנד שיצרה "ארץ נהדרת" עם מערכוני ההסברה). מצד שני, ייתכן ששימוש נכון בדמות הפרוותית של אורבך יוכל לעבוד בעתיד.

את התכנית סגר אקט מוזיקלי – שזה מאוד מרענן ולא ממש נראה לאחרונה על המסך. מי שהופיעה היא טיפקס – והבחירה בה לא היתה מקרית. גם טיפקס, כמו אלפי, נמצאים באותו דיסוננס – להקה שמחה וקופצנית שצריכה לשיר לאנשים עצובים. השיר שנבחר, "סתם", הפך לסוג של המנון עבורי (גם בגלל הביצוע קורע הלב בלווייה של עומר חרמש ז"ל מקיבוץ כפר עזה) – והמחיש את המצב לא רק שלהם, אלא גם של רבים מאוד מהצופים.

מוזיקה בטלוויזיה! טיפקס ב"מה שאפשר" (צילום מסך: רשת 13)

אז יש כמובן מה לשייף ב"מה שאפשר", אבל יש יתרון אחד מרכזי לגורי אלפי בסיטואציה: הוא לא מתנצל על היותו בידורי. בניגוד ל"כוכב הבא", שכל הזמן ניסתה לגייס ולתת תחושת משמעות (תסמונת "דווקא בימים קשים אלו", שמגיעה אלינו מהפרסומות), אלפי לא מנסה להתאמץ לעשות משהו אחר – הוא עושה את מה שהוא עשה כבר פחות או יותר 20 שנה – להצחיק. הצניעות שממנה הגיע לתכנית, שהתבטאה כאמור גם בשמה, מבורכת. וקצת כמו "ארץ נהדרת", גם "מה שאפשר" פשוט עושה את הדבר שלה, בלי הצהרות בומבסטיות.

"מה שאפשר" עלתה בבום – עם שתי תכניות בשבוע (הפרק הבא יישודר מחר, באותה רצועת שידור). זה מעיד, לכאורה, על ניסיון של "רשת" לבנות משהו ארוך טווח – גם ההבאה של גורי אמורה ללמד על רצון כזה. אבל כאמור, את התקוות האלה צריך לקחת מאוד בזהירות. בינתיים, נהנה עם מה שאפשר.