מי נתן לפוליטיקאים זכות להציף אותנו בהודעות? אה נכון, הם נתנו

גם הסוציאליסט הגדול מכולם יאלץ להודות שבשנים האחרונות, הכניסה של הממשלה לחיים שלנו הפכה להיות מוגזמת. לא בנושאים כלכליים, חברתיים, הדיור, יוקר המחיה או בדברים החשובים באמת. לא, המפלגות פשוט נכנסו לסלולרי שלכם. כי במערכת הבחירות הזו, כמו בכל המערכות האחרונות, המרחב האישי שלנו נפרץ לחלוטין.

אני מדבר, כמובן, על תרחיש שאתם בטח מכירים טוב מדי: אתה מקבל טלפון – אולי זה חבר ותיק, אולי הצעת עבודה, אולי בשורה על קבלת פרס נובל – אבל מהצד השני נשמע "הלו?" מטעה, שמתגלה במהרה כהודעה מוקלטת. וזה מוסי רז, או איתמר בן גביר, או בנימין נתניהו, או זהבה גלאון. כולם רעבים לצעוק עליך את הסיסמאות שלהם, כי קמפיין הגוועאלד כבר כאן, הבית בוער והערבים נוהרים לקלפיות.

מי נתן להם את הזכות להידחף לנו לחיים ככה? אה, נכון. הם. נדמה שאי אפשר לעבור יום מבלי לקבל לפחות טלפון אחד צעקני מהדר מוכתר כזו או אחרת שתנזוף בנו שאנחנו "אדישים" וש"המפלגה עלולה להימחק". אם היא תימחק, לפחות תפסיקו להתקשר. וזה עוד מבלי להזכיר את הסמסים, שאפילו אי אפשר לחסום כי הפוליטיקאים דאגו להחריג את עצמם מחוק הספאם. כי הם לא ספאם, ומסתבר שלצעוק עלי בהודעות זו תעמולה חשובה.

במבט לאחור, זהו עוד נזק שנגרם לנו ממערכת הבחירות של 2015 – זו שבנימין נתניהו ניצח באופן דרמטי, אחרי שביום הבחירות עצמו הוא כבר חשב שיפסיד. אחרי שקיבל את 30 המנדטים שלו והבטיח לעצמו ממשלה, כולם חזרו לבחון את "הקמפיין הגאוני" של הליכוד – בוחרי הליכוד הופצצו במסרונים ובשיחות אוטומטיות שהמריצו אותם ללכת להצביע. הקמפיינרים שמאחורי הקלעים הסתובבו בתקשורת כטווסים בתור האנשים שהביאו לניצחון נתניהו.

רק שיש בעיה כשאתה חוגג "הישג" שכזה – הוא מנרמל את האפשרות פשוט לפרוץ לנו לתוך החיים ולעשות תעמולה על הראש שלנו, גם כשאנחנו לא בוחרים בזה. כי מה שעבד לביבי צריך לעבוד גם למתחרים שלו – וכך פועלת היום כל מפלגה, ממרצ ועד בן גביר. הם יצאו מתשדירי התעמולה והשלטים ברחוב, וכמו בסרט אימה פולני, הם ממש ירדפו אחריך לתוך הטלפון כדי לעשות לך פאסיב-אגרסיב.

ולא סתם זה קורה בתקופה בה הפוליטיקה הפכה להיות המאוסה ביותר – מערכת בחירות חמישית תוך שלוש שנים היא רשמית משהו שלאף אחד (ולא משנה מה דעתו) אין כוח אליו. מהדורות החדשות יורדות ברייטינג, הדיונים הפוליטיים שהיו הקרקס הכי טוב בעיר איבדו פופולריות ולכולנו פשוט נמאס. באופן מנוגד למגמה הזו, ודווקא בגללה, מערכת הבחירות נמצאת בכל מקום, יותר מאי פעם. על הפוסטרים והבילבורדים ברחובות, בכל פינה מסריחה ברשת וגם במחשב הקטנטן ושיושב לנו כל היום בכיס.

בסופו של דבר, אם יש משהו שמאחד את רוב המצביעים שייצאו לבחור ב-1 לנובמבר הוא הרצון הפשוט לחיות. בלי התערבויות, בלי רעש מוגזם, בלי ויכוחים. הזכות הפשוטה לחיות כמו בני אדם במדינה שבה גדלנו היא אולי הקונצנזוס האחרון בעידן שמרגיש מפולג מאי פעם. ואם בנושאים הגדולים קצת קשה להאמין שמשהו משמעותי ישתנה – הרי כל ממשלה היא זמנית, כל קואליציה היא צרה, וכל ממזר מלך – אפשר להתחיל בנושא הזה בתור צעד ראשון.

אבל איפה? המפלגות הרי תמיד נמצאות על הקשקש (בטח כשאחוז החסימה כל כך גבוה), וכל אחד מהם יבוא לבכות  על "הסקרים הפנימיים" (שאף אחד לא ראה) ועל כך שהמדינה בסכנה, ורק אם תבחרו בנו נציל אותה. ואולי זו החברה שקורסת כשהפוליטיקאים מרשים לעצמם להיכנס לנו עמוק לתוך החיים. לא רק במה אנחנו אוכלים או עם מי מתחתנים – אלא גם לתוך הזכות הפשוטה להתנתק.

ומעבר לפינה, יש הרי תמיד עוד מערכת בחירות בדרך. כולם מהמרים עכשיו על התוצאות, אבל יש הימור אחד שהוא כנראה הקל מכולם (במונחי הטוטו, זה הימור ש"מוציאים מהטופס") – שחוסר היציבות כאן כדי להישאר. אזרחי ישראל יבחרו, ככל הנראה, לבחור שוב. ואם זה המעגל שאנחנו חיים בתוכו, אפשר לפחות לדרוש את הזכות להעביר ערוץ, ולנסות ליהנות ממה שיש.

ואל תראו את זה כקריאה לייאוש. חשוב מאוד ללכת להצביע, גם בהינתן הבעיות שיש בתוך המערכת הפוליטית ובשיח הציבורי. הימנעות מהצבעה או בחירה בפתק לבן היא צעד שלא יכול לשפר את המציאות – אלא רק להרע אותה. אין וואקום, וכשאתה לא מצביע – מישהו הפוך ממך כן יתן את קולו. אבל אחרי כל זה, יש לי בקשה אחת מהפוליטיקאים שייבחרו עוד מעט לכנסת ה-25: תנו לנו לנשום. תנו לנו לצאת לרגע מההמולה המטורפת הזו, ולבחור בשקט. צאו לנו מהחיים ומהטלפון הסלולרי. ואם אתם לא מצליחים לקיים את הממשלה בצורה יציבה, נסתפק בזה שלא תצעקו עלינו תוך כדי. ישראל בוחרת מיוט.