נשות הברביזון החדש קושרות את העבר הסובייטי להווה המודרני. ריאיון

קבוצת הברביזון החדש כבר הפכה מזמן שם שני לפריחה האדירה שחווה הציור בשנים האחרונות, והיא מייצגת דור חדש של ציירים שעייפו מתיאורטיזציית היתר שדבקה בתחום. המניפסט שמציעות חמש חברות הקבוצה הוא כה פשוט עד שהוא חתרני – הן קוראות לציירים לזנוח את החיפושים האסתטיים המייאשים בסטודיו ולצאת החוצה, להתבונן במציאות ולצייר אותה כמו שהיא, בדיוק כפי שעשו ציירי הברביזון, חלוצי האימפרסיוניזם במאה ה־19 בצרפת. חמש הציירות – אנה לוקשבסקי, נטליה זורבוב, אסיה לוקין, זויה צ'רקסקי־נאדי ואולגה קונדינה – כולן עולות חדשות וישנות מברית המועצות לשעבר, הכירו זו את זו דרך צ'רקסקי, שהייתה ידועה עד אז בעבודות המחוצפות והפרובוקטיביות שלה. הן התגבשו כקבוצה באופן רשמי בתערוכה "קארגו קאלט" במוזיאון בת ים ב־2012 שקיבצה כ־15 אמנים ממוצא רוסי, ויציגו שם יחד גם בתערוכת "הילדים רוצים קומוניזם" שתיפתח בשבוע הבא.

עבודתה של אנה לוקשבסקי. "רוצות להחזיר לציור את הדבר האמיתי"

"לכל אחת מאיתנו היו אותן מחשבות וצ'רקסקי הגדירה אותן יפה", מספרת לוקין. "אנחנו נתקענו בחיפושים הקונספטואליים שלנו. הרעיון המגבש היה שצריך ללמוד לצייר מחדש, והדרך לעשות את זה היא בשיטה המסורתית של ציור מהתבוננות, בשביל זה צריך לצאת לרחוב ולצייר את החיים".

למה ההתבוננות תגאל את הציור מהתקיעות?

צ'רקסקי: "ציור מהתבוננות היה פתרון אולטימטיבי למצב שהרגשתי תקועה בו מאז הילדות שלי מהסיבה הפשוטה שהמציאות והחיים תמיד יהיו יותר גדולים ויכללו יותר ממה שהדמיון או הזיכרון שלי יכולים להכיל. בתקופה שהציור כל כך עסוק בלדבר על עצמו ועל הקונטקסט של עצמו, זה נראה לי מאוד מרענן להפנות את המבט החוצה ולא פנימה".

"הציור היום אובר מודע לעצמו", מסבירה לוקשבסקי, "ואנחנו מתעסקות בתחום של הרגש, של הרמוניה, של יופי. אנחנו רוצות להחזיר לציור את הדבר האמיתי. בקיצור, משהו מיושן", היא צוחקת.

"יש ביקורת כזו עלינו, אבל בעיניי זה הדבר הכי חדש שיש. אני חושבת שזו הדרך לצאת מהמבוי הסתום שהציור נמצא בו עכשיו", אומרת זורבוב. "בבצלאל תמיד אומרים שהציור מת", מוסיפה לוקין, "ואז מנסים למצוא אותו מחדש דרך ציור קונספטואלי או מינימליסטי, או שמנסים למצוא משהו חדש. אולי זה היה אקטואלי בשנות ה־60, היום זה נורא מיושן לחפש משהו חדש. מהבחינה הזו אנחנו לא בחיפוש של משהו חדש אלא בחיפוש אחרי משהו אמיתי".

קונדינה: "היציאה החוצה היא ממש הרפתקה. ברחוב יש אקשן. ההתבוננות תמיד מחדשת, גם אם אין לך מה להגיד כצייר. זה בעצם הפתרון – לצאת החוצה אל החיים. אני לא בטוחה שהציור במבוי סתום. המבוי הסתום הוא רק בראש".

חברות הברביזון החדש (מימין: לוקין, קונדינה, צ'רקסקי, זורבוב ולוקשבסקי)

רובכן מלמדות היום בבתי ספר לאמנות. איך המורים והסטודנטים מתייחסים לציור בימינו?

לוקין: "כשלימדתי בבצלאל, במחלקה לעיצוב קרמי, העברתי קורס רישום רוסי כבד. לי אישית היה כיף, כי זה באמת היה חסר. במחלקה לאמנות באותו הזמן אני חושבת שהם כמעט ביטלו את הקורס הזה".

זורבוב: "בשנקר המצב שונה. אני מלמדת סטודנטים שנה א' כבר שנתיים והציור מאוד פורח עכשיו".

לוקשבסקי: "אני למדתי במדרשה ואף אחד לא דיבר על דברים מהותיים, כאילו אין להם זכות קיום כי זה מצמצם את הראייה העצמאית. אבל אני חושבת שזה משתנה. הזמינו אותנו עכשיו להנחות סדנה בתואר השני בבצלאל. זה יהיה כמו סטודיו פתוח ואנחנו נלמד וגם נעבוד שם".

עבודה של נטליה זורבוב. "אני לא באמת חושבת שיש דבר כזה 'חברה ישראלית'"

עבור חברות הברביזון, התערוכה "הילדים רוצים קומוניזם" היא מעין המשך ישיר ל"קארגו קאלט" מלפני ארבע שנים. הפרויקט המקיף מציין 99 שנה למהפכה הבולשביקית ומנסה לקשור בין העבר הסובייטי האפל לזרמים התת קרקעיים שמניעים את החברה העכשווית, רוויית האלימות והטירוף. אשכול התערוכות הראשון יעסוק בעיקר בנושאי ילדות, חלומות ומדע בדיוני. בתערוכה יציגו חברות הברביזון ציורי ילדות מברית המועצות, חלקם ציורי ילדות של ממש ואחרים מבוססים על זיכרונותיהן מרוסיה הסובייטית. זו למעשה הפעם הראשונה שבה פרויקט משותף של הנשים אינו מבוסס על התבוננות ועל יציאה לשטח. ולמרות זאת, הן טוענות, הפרויקט נשאר נאמן לרעיון של ההתבוננות במציאות וביומיום.

יש היום לא מעט ילידי ברית המועצות שחוזרים לגטאות, מסרבים להתערות בחברה הישראלית וגאים בזה.

זורבוב: "אני לא באמת חושבת שיש דבר כזה 'חברה ישראלית'. אנחנו שומעים את זה ברדיו ובטלוויזיה אבל אין באמת דבר כזה. יש המון משפחות שסגורות בתוך התרבות שלהן ובתוך המוצא שלהן".

לוקשבסקי: "הרוסים חושבים שהתרבות שלהם היא מאוד עשירה. אני יצאתי מהגטו הזה, ואני רואה עכשיו כמה שהיא פסאודו עשירה. היא לא מעודכנת, היא שוביניסטית ועתיקה. הרוסים עצמם לא רואים את זה, זה נראה להם מאוד איכותי וייחודי".

יש תחושה של קיפוח?

לוקשבסקי: "מה זאת אומרת קיפוח? שאנחנו סוג ב'? לא".

ובתוך האמנות?

לוקין: "בשנות ה־90 הייתה תחושת קיפוח באמנות. אני זוכרת את זה בבצלאל, פחדו לקחת תלמידים רוסים ובצדק".

לוקשבסקי: "סגרו אותם. זה מקרה פרוידיאני. חשבו עליהם שהם תקועים רק ברישום אקדמי ולא יכולים להיפתח. הם שונאים אמנות עכשווית, גם למודרניזם הם די סגורים ובגלל זה לא לקחו אותם. מצד שני, אני למדתי עיצוב גרפי והביאו אותנו הרוסים כדוגמה לעבודה ולמשמעת".

לוקין: "אבל אני, לפני שהגעתי לבצלאל, למדתי דברים אחרים, למדתי אצל מורה פרטי אמנות מופשטת. זאת הייתה סטיגמה".

אבל כן היו אמנים רוסים שניסו להכניס מסורות רוסיות לקאנון הישראלי. מיכאל גרובמן, למשל.

לוקשבסקי: "הוא ניסה לבנות שיח של אמנות רוסית וזה לא הצליח לו. הוא נשאר לבד".

זורבוב: "זה לא היה הזמן. היום רוסים מרגישים יותר כוח וביטחון. הייתה פריחה של אמנות רוסית בתחילת שנות האלפיים, עד לפני חמש שנים. הייתי למשל במוזיאון פראדו במדריד והיה שם ספר הדרכה ברוסית".

עבודתה של אנה לוקשבסקי. "חשבו על תלמידים רוסים שהם לא יכולים להיפתח"

אז אתן מגדירות את עצמכן כציירות רוסיות?

זורבוב: "אנחנו ציירות ממוצא רוסי, בטח".

לוקשבסקי: "אמנים ישראליים שואלים אותנו לפעמים 'אפשר להצטרף'? זה נשמע כל כך מטומטם. לא, אי אפשר להצטרף. צריך לעבור בדיוק את אותו דרך שאנחנו עברנו: ללמוד באקדמיה, לעבור לניסויים קונספטואליים, להכיר את האמנות העכשווית ולחזור בחזרה. ככה אתה יכול להצטרף".

אתן חושבות שהציור שלכן הוא אנטיתזה לציור הישראלי, אם יש דבר כזה בכלל?

צ'רקסקי: "אני חושבת שהציור הישראלי עוד לא גיבש מסורת או אסכולה משלו. לעומת זאת ברוסיה יש מסורת ציורית מאוד מגובשת. להבדיל מהמערב, ברוסיה הציור אף פעם לא חווה מוות קליני אלא המשיך להתקיים לאורך כל המאה ה־20. מתקיים שם שיח ערני ויש המשכיות ברורה בין דורות של ציירים. אנחנו יכולים לזהות זה את זה בלי להכיר באופן אישי, כי יש לנו קונטקסט משותף וקריטריונים משותפים. מה שמכירים בחוץ כאמנות רוסית זה לאו דווקא מה שמוערך בפנים אלא יותר מה שמתאים לו להיות יצוא".

קונדינה: "לכולנו יש שורשים משותפים ובסיס קלאסי, אבל ברוסיה לא היינו שייכות לאסכולה רוסית, היינו באנדרגראונד. אבל הציור הישראלי בא גם מרוסיה. בדרך כלל האמנים הרוסים מגיעים לכאן, מגלים את האור וחווים משבר. צייר מרוסיה בא לפה ומקבל שוק. אבל ככל שאנחנו חיים פה אנחנו מכירים יותר את המציאות".

"הילדים רוצים קומוניזם", מוזיאון מובי בת ים, פתיחה בחמישי (25.2)