לערב אחד, הגל הצהוב והמסויט ששוטף את פלורנטין הוחלף בירוק
לא קלים הם חייו של אוהד ירוק שמתגורר בשכונה הדרומית הסמוכה לבלומפילד, לא קלים בכלל. הריטואל של האוהדים הצהובים ללכלך ולהפריע לפני כל משחק הפך למטרד של ממש. התיקו אמש שמבחינתנו כל כולו ניצחון אמנם לא ממש ישנה את זה, אבל לרגע נעשה מעט יותר נעים
שמעו, שני העשורים הראשונים כאוהד היו חוויה סך הכל. שמונה אליפויות, שלושה גביעי מדינה ורטטים בגוף בדמות העפלה היסטורית למפעל האירופי הנוצץ מכולם, ליגת האלופות. יהיה נכון סטטיסטית להגיד שמכבי חיפה השמידה את הליגה בתחילת שנות האלפיים, תור הזהב של האוהדים הירוקים באשר הם. ואז הגיעו עשר שנים שחונות. עשור של כמעטים, שברונות לב ודשדוש כללי. כן, היה שם איזה ניצחון ניחומים בגמר גביע נגד אותה מכבי ת"א בין לבין, אבל בטח לא משהו שאמור להחזיק לאוהדים את הראש מעל המים.
על היריבות השנואה אני מניח שאין צורך להרחיב מאוד, אבל אין עוד הרבה קבוצות שמתעבות זו את זו כמו מכבי חיפה ומכבי ת"א. עבורם אנחנו "הקופים הירוקים" והם עבורנו, ובכן, מסמלים זמנים יותר אפלים. היריבות העירונית המרה מול הפועל חיפה, לשם השוואה, נראית כמו ריב בין שני ילדים בארגז החול בגן לעומת מלחמות החורמה עם הצהובים. עוד מימי ה-10-0 המשפיל ההוא לטובת הירוקים ב-1988 שהחזיר את יובל בנאי מחיפה "עם הפנים בין הידיים" (ב"להתראות נעורים שלום אהבה" של משינה), דרך הביצים המקושקשות של איציק זוהר בחסות אייל ברקוביץ' ועד לימינו אנו – 31 משחקי ליגה רצופים ללא ניצחון על מכבי ת"א, נתון בלתי נתפס. הירוק העז התחלף בירוק חיוור, כמו פרצופם של כל אוהדי מכבי בשנים האחרונות (וב"מכבי" אני מתכוון כמובן לחיפה, זו המכבי היחידה שאני מתייחס אליה כ"מכבי"), כשמילאו פעם אחר פעם את אצטדיוני סמי עופר ובלומפילד, ופעם אחר פעם יצאו מוכי אכזבות, כעס ותסכול שלא ניתן לכמת.
העניין הזה בשנים האחרונות הוא לא פחות מסיוט קיומי, שהפך במהרה גם למטרד מחייתי. כשבלומפילד עבר שיפוצים עד לא מזמן ומכבי ת"א נאלצה להעתיק את משחקי הבית שלה לאצטדיון בנתניה, שרר בשכונה בעיקר שקט סטלני. כן, פלורנטין קצת מטונפת בדיפולט וההומלסית המזדמנת תמיד צרחה בדמנציה פה ושם, אבל לא מדובר בשום דבר שמחלחל עמוק מדי. מאז פתיחתו המחודשת של בלומפילד לפני כשנתיים (ועל אחת כמה וכמה בתקופת הקורונה בין הסגרים), כל משחק של מכבי ת"א, בעיקר בבית, מלווה בעדר צהוב של אוהדים מכל קצוות העיר והפריפריות שחולשים על פינת פלורנטין-ויטל, שואגים בשכרות את דרכם לאצטדיון, יורים חזיזים שגורמים לרוב כלבי השכונה האומללים לאבד את השיט שלהם בו זמנית, מנענעים מכוניות, מטילים אימה על עוברי אורח רנדומליים ומותירים את השכונה מטונפת ומפורקת, כמו הלאב צ'יילד של הוריקן קתרינה והדשא בפארק הירקון אחרי הופעה של עומר אדם.
אם לא מספיק כאב הלב שאני חווה מהתוצאות מולם על המגרש בדרך קבע בשנים האחרונות, הרי שהרקונסטרוקציה שעוברת השכונה אחת לשבועיים מהווה תזכורת תמידית ומעוררת חלחלה – אני גר בשכונה שהפכה לבית של אלה שאני סולד מהם יותר מכל. תראו, אני סך הכל באמת בקטע היפי כזה של "חיה ותן לחיות" כבנאדם. חלק ממכריי צהובים, אני בסדר עם מפגני עידוד רועשים וגם תומך ביריבויות ספורטיביות מפולפלות, אין הרי טעם בכדורגל בלעדיהן, אבל מכבי ת"א היא הארץ' נמסיס, והנמסיס הזה מריר במיוחד ויורד בגרון הרבה פחות מקינוח השוקולד הידוע.
אחרי אין סוף תלונות בנושא המטרד הסביבתי שהוא אוהדי מכבי ת"א מאזרחים מוטרדים ובעליהם של כלבים בקבוצת תושבי שכונת פלורנטין בפייסבוק (שאף גררו את התגובה המסובנת הזו מהפרלה בר, הגראונד זירו של האוהדים הצהובים), חלה לפתע התעוררות כללית, גם מצד אלה שכדורגל מעניין להם את התחת בימים כתיקונם – זה לא משנה אם אתה אוהד ירוק, אדום, כחול, כתום או בית"רי, הם הצליחו לעורר אנטגוניזם אצל כולם. רק בתחילת החודש יונתן כהן ממכבי ת"א התבכיין קצת אמר ש"כולם רוצים להרוס לנו כי אנחנו מכבי ת"א". ובכן, הוא לא מאוד טועה. הזחיחות מעל הכל. כלומר, הסמל.
החשש מעימותים אפשריים עם אוהדים חמומי מוח נזרק מהחלון, וכמה אירועים מבורכים שקמו במקביל ברחבי השכונה היוו לרגע חממה ירוקה בלב ליבו של הכתם האנושי בצהוב. לפתע היה מי שהתנדב לארח אוהדי מכבי על גג עם מקרן ענק וגם היו כאלה שסתם פתחו את סלון ביתם לצפייה קיבוצית עם אוהדים נוספים, אבל גולת הכותרת התרחשה בפאב המייט, כשמעל למאה אוהדי מכבי שלא הצליחו לשים את ידם על אחד הכרטיסים למשחק העונה בבלומפילד אמש (שנפתח לראשונה העונה במלואו וללא הגבלות), הגיעו חמושים בחולצות, צעיפים ודגלים וצבעו לפחות רבע מרחוב ויטל בירוק. סוריאליסטי. הבירות נמזגו, האווירה בשמיים והעידוד לא פסק.
עד ה-1-0 הצהוב בדקה השישית, כלומר. שער נוסף ומיידי של מכבי ת"א, הוא כמובן התסריט הכי צהוב ביקום בערך. 2-0 בתוך 17 דקות, שאפילו לא שיחקו בעשר מתוכן בשל זריקת אבוקות למגרש. כל האוויר יוצא מהמפרשים ותרחיש הבלהות הקבוע קורם עור וגידים, והרבה יותר מוקדם מבדרך כלל. אווירת נכאים משתלטת על הבר עד שחלוצה הגנאי של מכבי, גודסוואי דוניו, כשמו כן הוא, מוריד את הראש לכדור ונוגח אותו בדרכו של האל לשער בדקה ה-36. הבר מתפוצץ.
שלוש דקות נוספות של אופוריה חולפות, ופיק הברכיים של הקבוצה מהכרמל מתחלף במנטליות של קבוצה אלופה. צ'ירון שרי נועץ את שער השוויון הדרמטי באחת ממחציות הכדורגל הכי מדהימות ואמוציונליות שנראו פה מאז ומעולם, ושולח אותי לדבר עם אלוהים. אני לא מצליח לעבד את המידע בכלל, הלב על מאתיים והגרון שחוק. שמחת בית השואבה בפלורנטין, פינת בית התועבה. המשחק נגמר בתוצאה 2-2 שאמנם כולה ניצחון, אבל רצף משחקי הליגה ללא ניצחון מעשי נגד הצהובים עולה ל-32. זה בסדר, אני אומר לעצמי, ניקח אליפות העונה גם בלי ניצחון עליהם (לפחות עד רביעי הקרוב, במשחק החוזר בין השתיים בחצי גמר גביע המדינה). בעונה הבאה, יהיה זה יום סגריר ות"א תפסידה. האויב כבר לא מפחיד, הוא רק זקוק לרחמים.